אני מרחיק את השינה
עוד קצת,
מגע אצבעותיה של הערות
כבר קר,
אני לא אמור לחיות בצורה הזאת
אבל אני חי.

מחשבה מולידה מחשבה,
שלשלת של מחשבות
קטעה לי את קו המחשבה.
שוב אני חושב
על מה אני חושב.

מפלרטט עם העייפות
כמו היתה מכרה ותיקה,
כמו היתה בחורה מושכת,
כמו היתה זונה,
שלא נותנת.

אני מרחיק את השינה
עוד קצת,
היא נוזפת בי רכות,
בוא כבר.
אתה לא אמור לחיות בצורה הזאת,
זה לא כדאי.
אבל אני חי.
אני חי.
חי.

מסתוריותה מפתה אותי,
קוריה אופפים אותי,
ערוותה עוגבת על צווארי,
צוואר כה שביר.

חונקת את נשימתי
בעניבה לא נראית של
חוסר מודעות
בחבליה נשביתי כעת
תולה לראשי חבל בד
חבל הבדיה כבד המשקל
של החלימה.