כי הכת בי שורש,
וצימחת עלים,
וצבעת מעל שמיים.
ומחקת ענן,
ושחררת ציפור,
ולשמש מתחת קרניים.

כי לפניך נגלתי,
במלא כלימתי,
ואל מולך לא נותר לי דבר.
והארת צבעים,
והשקת פרדס,
וגידלת בי פרי הדר.

כי בטחתי בך,
ושחררתי רסן,
וגדלתי פרא ובר.
והפלת גדרות,
והחופש בער בי,
וצמחתי אל שדה לא מוכר.

כי עצמת עיניים,
וקראת מדבר,
ובשדות לא נתת עוד מים.
כי קמלנו לאט,
ודעכנו מהר,
ומחד הפכנו לשניים.

ושדנו יבש,
ופריינו נשר,
ולתיל הפכו הגדרות.
ושדה אמונים,
הפך לשדה קרב,
וימינו הפכו ללילות.

את העץ כבר גדעתי,
ועליו נאספו,
וצימחתי לי גזע אחר.
אך השורש ההוא,
עוד נותר בי מכה,
ובאדמתי לעד יישאר.