שתיקות כאלה שאומרות הרבה ובעצם כלום, וכבר 5 ימים שאני לא
יוצא מהדלת של הבית, אפילו פישי הכלב שלי מביט בי ושואל
בעיניו, מה קורה גבר? יש לך כבר ריח של גרביים, קום מהספה.
אני מתחיל לשמוע שירים עצובים, כאלה שרק מוזיקאים שכבר לא
בחיים ידעו לעשות.
אני האדם הראשון בעולם שלצפות בחדשות מרגיע אותו.
כי מה זה כבר הפיכות ותאונות והרוגים לעומת הבאלגנים שקורים לי
בראש או בלב.
ונמאס לי לראות סדרות אמריקאיות שיש בהם המון דרמה אבל סוף טוב
בסוף.
מה זה החרא הזה שכולם מוכרים, החיים זה מלא דרמות אבל עם סוף
חרא בסוף. ואני מכור לדרמות, כבר לא איכפת לי איך יראה הסוף
בסוף.
היא תמיד עוזבת ומשאירה חור וזיכרונות רעים ועדיין בכל יום
שעובר אני נשען על הספסל המטונף ברחוב שלי, מביט ישר לשמש
בעיניים ומדמיין איך היא מופיעה מתוך האור כששערה מבריק וחיוכה
שוטף אותי.
מתקרבת מביטה לי ישר בעיניים ובלי להגיד כלום אוספת אותי אליה,
מנשקת, מגרשת את כל הרעשים בראש.
ובפעם המאתיים אני נשבע שאני אדבר, שבכל יום יחכה לה מכתב מקרר
כזה שבו אני אומר כמה אני אוהבת אותה.
ותמיד אני פוקח את העיניים, ענן מסתיר את השמש והאור נהיה אפל,
המבט שלי נוחת לרגע ונשאר ריק ממש כמו הספסל שבו אני יושב כבר
כמה שנים.
היא, היא יכולה להיות כל אחת, כל אחת שתופיע לפתע מתוך הריק
ותפיח בי חיים אפילו רק לשנייה, אפילו עם דרמות וסוף פחות
טוב,אני לא בררן.
אני רוצה להרגיש, לחוות את הצריבה הזו של לב מלא, של דופק מהיר
ולא מסיגריות או מלעלות במדרגות אחרי טיול לפיצוציה הקרובה.
אני מחפש אותה כל הזמן, מחפש דמות, בלי שם, בלי חיים, בלי
חברים, כזאת כמוני, משום מקום, שחיה על זמן שאול ומחפשת.