אתה לוקח צנצנת זכוכית שקנית בשוק הענתיקות ואוטם אותה בחלקים
ממני.
נראה כי איבדת את המכסה, חבל. הייתה לו צורה מצחיקה שעשתה לי
נעים בבטן.
אני מרגישה מחנק, מתקשה לנשום אך לא נראה כי הדבר משנה לך ולו
בקצת. אינך מניע אף שריר, דרוך כולך ורציני עד כאב. כמה אני
אוהבת לראות אותך כך. כמה כמהה אני לתחושת תכלית עילאית שתמלא
אותי כך שאהיה מסוגלת לרכזה בכל כולי. אסכים שלקיחת רגשות של
בן אדם ודחיסתם בברוטאליות בצנצנת משונה שכזו היא דבר שבשגרה,
כמובן שאל לי לסטות מן הנורמות המקובלות, אבל אתה יודע משהו?
אני חושבת כי כאשר מתחילים לקחת חלקים ממשיים מאדם כלשהו זה
כבר לא לעניין. למרות הכל אני בטוחה שאתה יודע מה אתה עושה,
אתה לעולם לא תפגע בי במכוון, אתה פשוט לא בן אדם שכזה, אני
יודעת.

פלג גופי התחתון מעקצץ. כמיליון מחטים ננעצות לאורכו ורוחבו.
אני חשה תחושה נפלאה של אקסטזה עולה במעלה גבי. אסור לי להרגיש
כך, אמרו לי לא מכבר שזה פוגע בי. אני לא מקשיבה לאף אחד, רק
אתה יודע מה טוב בשבילי אך למרות הכול אני מרגישה אשמה כבדה
רובצת עלי.
אתה כמו הסם שלי, רק שאותך מותר. אני שואפת ונושמת ומזריקה
ומסניפה אותך. לא נראה כי זה מפריע לך, הכול עובר לידך. אני
משערת שזהו טבעה של מערכת יחסים, הדדיות הלא כן?
עכשיו תורי, זה הכול. לתת ולקחת. אני נורמלית עד כאב מתוק. כמה
נהדר ושמיימי הדבר, הנורמליות הזאת שכולם מתרחקים ממנה כמו
מאש, ייחלתי לה זמן רב כל כך.
אני מאושרת לבסוף, יש לי אותך שתעשה אותי נורמלית. אני אהיה
בדיוק כמו כולם. אלך כמו כולם, אדבר כמו כולם ואנשום בקצב אחיד
כמו כולם. אף אחד לא יגיד לי יותר שאני לא נורמלית.
צורות וזוויות ממני דחוסות בצנצנת המשונה וזה נפלא ונהדר ואני
מאושרת.
לעולם אהיה שבויה בזרם האנשים העייפים ההם.

כל כך טוב לי,
כל כך טוב..