בלוחות המודעות, בכותרות העיתונים,
בחברות ההשמה, מבקשים את שכמותי.
מהללים את כישורי הרבים
רוצים את המיומנות שרכשתי.
משוועים לכוחה של נחת זרועי,
ומבכים על שכה מעטים ישנם כמוני.

אך אליה ובה קוץ בר.
רוצים אותי, אבל רוצים אותי זר.

רוצים את זרועותיי מתאילנד.
אין הן חזקות יותר מאלו הישראליות,
אך המתאמפטמין הזורם בעורקיהן
ממריץ את פועלן גם 16 שעות רצוף.
והמוח כה צפוף
במחשבות על הנכר.
כבר אי אפשר לחשוב על המחר.

רוצים את גון עורי מקונגו.
כך ניתן לצופפני עם שכניי ובני עמי,
חמישה חברים בדירת חדר קטנה.
כך גם קל לזהותני ולסווגני כאחר.
כאחד שלא מגיע לו יותר
ממעט השכר הזעום.
שאולי לא זכאי הוא למאום.

רוצים את הכשרתי מסין.
רוצים שאשרת עבודתי תתקצר,
בעוד על הדלת מתדפקים זרים חדשים
וכך אבנה את תל אביב בזמן שאול.
שאשאר מאחורי השער הנעול
של אתרי בנייה וכביש.
שלא אדמה יותר לבן אדם ואיש.

רוצים את שפת אמי מן הגליל.
מהכפרים הבלתי מוכרים שבשומרון וביהודה.
להפנות נגדי את כל המשטמה וזעם
שמקורם ביראתם את השונה.
כדי להיות יחד, אחד,
הם רוצים שאהיה אחר, נפרד.
וחשבון הבנק הריק, וה"נכשל" שבבגרות?
אין הם סממן מספיק חזק לאחרות.