פשוט מרגיש לא חוסר ריכוז וחוסר נוחות
טעם של דם בפה וכיסא שמישהו אחר חימם
עינים עיפות אחרי שיחה, שבפנים, עמוק, אני יודעת טוב מאוד,
שהיא הייתה מאולצת.
כדי לסחוט מחמאות, לסחוט אהבה, יסורים, חויות.
אופי
זהות.
אולי קצת להיות עוד קצת.
אל מול החום הזה שעובר לי בורידים שבידים
לתוך הלב.
מהמבטים האלה שרוצים להתקרב אלי, לנשק אותי
להריח אותי, לשים עלי את היד ולשמוע אותי, לחשוב עלי.
לשלוח לי מסרים אחרי שניסו אותי במיליון צורות ובחרו את הדרך
המדויקת לעבור אלי.
הריח המזויף הזה שבא ממני עם הבושם והדורדוראנט והכביסה והקרם
ידים והריח שלו עם הבושם והמכונית והכביסה,
כל זה שקר כלשהו.
זה ידוע
אבל זה הוא. זה הוא שעושה לי כל כך טוב. ומצחיק ומקורי ונעים
כזה שם בבפנוכו של הבטן
עיסה משותפת עם הדיכאון של הבטן. שמתעורר אצלי כל דקה אפשרית
כל בוקר בהיר כל מילה תקועה
הוא קם ומבשל את עצמו עם כל הבגידות והאשמות והכעסים (שזו מילה
גדולה מדי לשורה אחת).

והוא בא ומטפטף לי פניני אושר, לאט לאט. מביא אותי כל בוקר
מחדש למקום אחר,
עם מחשבות ותובנות אחרות
ורגיעה כזו למרות כל הפחד, וכל החוסר ידע שלי וכל הבתוליות
המפוחדת שלי
והחוסר ביטחון עצמי גופני דתי שלי
והחוסר ידע והפחד שיגלו והתפזרויות שבאות על חשבון
בגרותמקצועמנוחה
שמביאות לי אושר.
להסתכל לו על הגוף החשוף הזה. שאני לא יכולה להקריא לו את
הצרור מילים האלה כאן
בגלל שיש פה את המילה "חוסר ביטחון" ו"פחד שיגלו" ו"בתולה
מפוחדת עם כל הגוף שנלווה אליה"
והוא ככה, שוכב מולי עם בטן ריחנית ורגלים מחוספסות
ועינים מתבוננות
וידים זזות לעברי ומחפשות נגיעה
וזין כל כך יפה שעומד וזז ונהנה וגברי ובטוח
פשוט שלוות ונחת וביטחון ואהבה וקבלה עצמית
יוצאת ומשודרת אלי עם המגע הזה עם ההתפשטות המהירה הזאת,
הבטוחה, הרוצה, ההחלטית מחליטה הזאת,
שאני כבר לא יודעת אם אני רוצה לעצור. אבל אני חייבת לקחת
נשימות ומינימום לעשות נקודה או להמשיך עד שיגמר האויר לעוד
קצת מילים עד שלא יגמר המקום בריאות והמחשבות ובורידים ובשורה
ובלב ואני פשוט אהיה חייבת לעשות אנטר ולהפסיק את כל זה
ולחשוב
ולהיזכר
בגוף שלך שאין לי אומץ לבטא אותו כאן.
לחשוב שכל הפילירטוטים נגמרו נגמרו
יש לי את האחד שלי
והגוף שלו הוא כמו צבעי קשת מחמים ובריאים וצובעים לי את החיים
בחמימות של חדר חשוך עם רדיוהד ושמיכה
ואהבה
ומרפא.