זה ממש פה בקצה היקום, צעדו לרעם התותחים כדי למצוא,
יושבת בת אלפי השנים, עוד מבריאת העולם!
בשיכול רגלים מרשים, מלטפת את הנערים הנאבקים על אושרה ושמחתה,

גבירה נוראה אליה לא יישירו מבט אדירי תבל.

אותה יאהבו גיבורי נצח התרבות, אליה יכמהו כל הנדכאים
והמתייסרים,
לתשובתה יילחשו אינסוף שפתיים, על שמלתה יילחמו עמים עד
כלותם,
הגבירה אותה יחפשו תוהים במסעותיהם, מנבכי נשמתם ועד קצוות
היקום,

בתי העלמין של האימפריות מלאים בדורשיה,
קיסרים נרצחו בשם חיוכה, אך אלף שפתותיה קפוצות,
יושבת עידני עד ומבטה חולף על עניי הברזל הכמהים לאהבתה,
למי ממתינה הנוראה האדירה? עם מי תחלוק את הנצח?

לפתע! שומעות אוזניה את מזמורו של הנווד החצוף וקשה העורף,
הוא המזמר בשבעים קולות ומנגן בתקוותו על עבר וישועה,
נחים מבטיה על בגדיו הבלויים של הנווד המלכותי,
קורצות עיניה לנווד המתנדנד על מקלו החבוט,


שרה הגבירה: "לאן תנוד נסיך הנוודים? איה פניך מועדות?"
"אל הארץ המובטחת!" עונים בחדווה רעננת שבעים קולות כאחד,
"ומתי תגיע ליעדך האציל? הרחוקה הארץ?" מזמרות אלף שפתיים,
עונה הנווד בכל ליבו, זועק אל שמים וארץ "עוד אגיע! גבירתי עוד
אגיע!"

הזדקפה הגבירה בתשובתו, רגליה משוכלות עם חיוך עם אלף
שפתותיה,
חייכה הגבירה לנווד, "ליבי שלך הוא העשיר באדם, עוד תגיע"