New Stage - Go To Main Page

דאני כהן
/
הנקמה שלי

סיפרתי לך על השדים שלי.
על הפרצוף האיום הניבט אליי בחלומות אחרים, המזכירים נשכחות,
שאינם נשכחים כלל וכלל.
שוכבת לידך ורועדת, מחמת הקור, מחמת הזיכרון החי הבוער בי.
אני מפחדת.

אתה חובק אותי חזק, חיבוק חם ואיתן, שומר לי חוף מבטחים בין
הזרועות האלו ממש.
ולמראית עין אנו נראים כמו סתם זוג אוהבים מכורבל תחת פיסות
כותנה ומילים של תשוקה.
אך אתה אוחז בי, והוא אוחז בי אף חזק ממך.
ההוא שיושב לוודאי במדרגות העיר שכולה כיפות זהב, וליבי כולו
חלוד וכבד כעופרת. שאוויר הרין צלול כיין יש בה, ואני מתקשה
לנשום.
מה השארת לי? מהגוף הזה שפעם היה שייך לי? מהנשמה הצעירה שלי,
שכבר מזמן לא שלי?
חותם של כאב, בושה והדחקה שמת עליי לקלון. ביודעין. מתקשר אליי
לערך כל חצי שנה, ואני שותקת, ואומרת -"טעות במספר" ואתה רק
אומר מבעד לאפרכסת- "אל תשקרי לי, אני שומע אותך נושמת".
מה אני חבה לך בכלל? בשל מה אצטדק? מי אתה, תת-אדם, שתעמיד
אותי לדין? הרי כבר עונש מוות הטלת עליי בידיי דיין המוות,
ביום בו חיללת כליל את כל מה שהייתי ורציתי להיות. בידיים
האלו, הזדוניות של נער בן 18. בידיים המגואלות בדם שנוטף כל
יום, פצע שאינו נסגר לחלוטין. רוצח. רוצח.
משאיר בי עקבות של התקפי קנאה אימתניים וחוסר ביטחון משווע
בתוך מערכות יחסים.
היש דבר שהותרת לי, רק לי לעצמי? הנותר עוד זכר לנקודות בגופי
שלא בעלת לעצמך?
כיצד יכולת להביט בבלבול בעיניי ובחוסר האונים הזה ולהמשיך
ולקחת.
בגופך הגדול, שהיה אז חזק יותר ממני. ורק אמרתי לך די. תפסיק.
ולא הפסקת.
אמרתי לך שהגיע הזמן שתלך-ולא הלכת.
העיניים שלך, רודפות אותי בכל צללית על קיר רחוב מתקלף. בכל
צדודית זרה באוטובוס עירוני. בכל נגיעות אהבה עם הגבר היפה הזה
ששוכב במיטה וחובק אותי, ורק רוצה לשמור עליי, ממך. למרות שהוא
לא אומר, אני יודעת שהוא מבין שמאוחר מידי.
איך יכולת להיות כזאת חיה? נוגס בבשר החי, אל מול גופי המשותק,
הצעיר, התמים, המבכה שנים לאחר מכן את מה שאירע.

ורק שכבתי שם. הבנתי שלעצור אותך לא אוכל. התנתקתי מעצמי.
אני חושבת שבכל הסדנאות הרוחניות המתרחשות ביערות עבותים ברחבי
הודו, לא מצליחים המאמינים לחתוך את חבל הטבור מעצמם כשם
שעשיתי באחר הצהריים ההוא.
ורק שכבתי שם.
ואתה המשכת, חופן בידיך כל מה שתוכל לקחת מגופי הזעום לעומת
מידותיך, חיש קל לפני שמחוגי השעון ירוצו ומישהו ייכנס.
מכריח אותי להכניס לפי את היצר הרע הזה ששולט בך, ואל תבין לא
נכון-שום רחמים אין לי כלפיך, ביקשתי די, יכולת לעצור, והיסית
אותי. בהתחלה בשקט, אחר כך במשחקים פסיכולוגיים שגם הקרימינלים
הגדולים בעולם טרם הספיקו לשחק. מוח חולני ומעוות של גוף הלום
תסיסה וגאות של להט ורצון לפורקן.

ואני נוקמת בך. כי אני עדיין חיה, גם אם לפעמים קשה.
ואני עדיין נושמת, גם אם לפעמים אתה מכביד עליי.
ואני עדיין מחייכת, גם אם רצית לדאוג שלא תיהיה לי כל סיבה
לחייך לעולם.
ואני עדיין נאהבת, בידיי אחרים שהיו עדינים איתי ממך, שראו בי
נשמה ואופי מעבר להיותי אישה עם זוג שדיים.
ואני עדיין אוהבת, גם אם זה לפעמים עולה, ואני נזרקת אל מיטת
הנוער ההיא, אליה נלחצתי בחוזקה תחת ידיך.
ואני לא אוותר לך, לא אוותר על עצמי.
אני לא נכנעת לך, ולכל השדים שיצרת בנבכי נפשי.

ואני יודעת, 6 שנים אחרי, שאני לא רק ניצולה, אני שורדת.

אני לא רק חזקה-אני לוחמת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/9/11 21:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דאני כהן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה