"די כבר יא מאנייק, תן לי חיבוק" שמעתי אותה ממלמלת מעליי.
הייתי מכורבל בתוך השמיכה כמו ילד בן שש.
מחכה שתסיר אותה מעליי ונתכרבל בה שנינו.
לפעמים לא יכול לסבול אותה.
החיים עם בחורה זה הימור. תתפלל שנפלת על יום מוצלח כשהיא
חוזרת הביתה,
אם לא הלך עלייך.
או אולי זה סתם עם הבחורה שלי.
נההה, זה עם כולן.

''די נו לכי, אין לי כוח אני עייף"
"נוווו... (צוחקת) די להיות כבד בונבון"
"לא כבד. סתם עצבנת.''
"טוב לא צריך"

ויתרה.
קמה מהמיטה והלכה מהחדר.ואני.בוער מבפנים. איך היא מעזה הכלבה
הזאת.
ללכת ככה ולהשאיר אותי פה. שתבוא להתנצל.
אני לא אקום. האגו הגברי שלי מסרב לתת לי להתרומם מהמיטה.
מצידי, אשאר כאן עד הבוקר.
היא לא חוזרת וכל דקה עוברת כמו נצח.והלהבות בפנים משתגעות.
האור נדלק.

''קום בייבי הבאתי לך משהו טעים"

כוס אמא של מי שאמר שהדרך ללב של גבר היא דרך הקיבה.
לא יכולתי שלא לקום.

''מה הבאת?''
"קום ותראה"

גלידה למיטה...? כנראה שרגשות האשם היו עצומים.

''אמצע החורף מה גלידה, השתגעת?!''
"אז בוא נעשה כאילו זה לא. נהנה ממנה ביחד ונשכח.''

וזהו. כבשה אותי מחדש.כמו ילד, לא צריך הרבה כדי לרגש אותי.
הבחורה שלי, אוכל, מיטה. אני מסודר.

''אין עלייך מלכה שלי" אמרתי תוך כדי שאני מלטף לה את השער.
"תסלח לי.''
"תמיד"

לא יכולתי לעמוד בפיתוי. חיבקתי אותה ונשקתי קלות על מצחה.
כנראה שגם ביום רע, תמיד תהיה נשיקת לילה טוב.