יום אחד,
כשנהיה זקנים
ולא נדע מי היינו,
נתייר ברחוב.

זה יקרה אחרי
שהורינו ימותו,
בתום לוויות החברים,
הפסיכיאטר,
הסייעות.
כל נותני הריפוי ייקברו.

במחלקה יהיו אנשים אחרים.
לא יהיו עוד
הבת העצובה
והבן הבוהה בי.
גם לא חבריי.

רק אתה ואני נהיה.
נטייל בין בניינים
ופתחי ביוב.
נטייל כי לא תהיה לנו
ברירה,
חיים מתוך כורח
ביום קר.

ריחך הנקי ייוותר
ליד החנות בעלת קירות הטורקיז,
כה בהירים ויפים הם.
כמו עיניו החולות.
גם הוא לא יהיה.

רק אתה ואני נישאר בסוף,
החזקים מכולם,
הנבונים יותר.
העצובים רוב היום.
לא - איננו עצובים,
אנו רק מהרהרים ברזי היקום.

ואולי רזי היקום הם
שמהרהרים בנו.

כן.
בקרן רחוב נראה הומלס אחד,
כמו שהוא חשב להיות.
פעם.
ההומלס יבהה בנו
בעיניים חולות
ויבקש נדבה.

אולי נעבור על פניו בתקווה,
אולי תשלוף שטר ירוק ותיתן לו.
בנייר הנשגב הזה
יקנה לו
סם מוות נוסף.

ואני אקנה את אהבתך.