הזמנת אותי כבר כמה פעמים לצאת, אבל רק לאחרונה נעניתי.
איך לא? הסילבסטר.
יצאנו למועדון, את רוקדת יפה.
לבושה יפה.
שמורה היטב.
פרצתי לרחבת הריקודים, התחלתי להשתולל. ניסיתי לתפוס חתיכים,
אבל כולם היו נשואים או שפשוט לא השתינו עלי.
בספירה לאחור ספגתי אכזבה קשה.
לפתע כולם התנשקו, ואני הייתי תקועה עם בקבוק הקולה, עיניי
מציצות בך מחבקת את אחותך.
זהו. אני הולכת. אין לי מה לחפש פה.
את מושכת אותי לשחטה בחוץ. מפצירה בי קלות להשאר.
אני מסרבת. אין סיכוי כבר הלילה.
אבל אולי אזרוק קלף אחרון?
היה לך פעם קטע עם בחורה? אני שומעת את עצמי שואלת.
לפתע עיניך נוצצות במין ברק כזה, והחיוך אומר - לצערי לא.
אז אני משתחררת ומתחילה לעוף. והיית רוצה?
מאוד. את אומרת, ומסתכלת במבט החדש הזה שלך.
ואז לפתע אומרת, טוב בואי עוד קצת לרקוד.
ואני מתעופפת לי פנימה בחזרה למועדון, שיכורה ממה שהרגע קרה.
אנחנו מסמנות וי על הרחבה ומחפשות את הצעיף שלך כדי לעזוב.
בחוץ נפרדים מהחבר'ה ויושבים לעוד שחטה.
אני כבר מדמיינת את הרגע הלוהט על האוטו שניה לפני שאני נוסעת
הביתה.
אחרי כמה פטפוטים את מפתיעה אותי - תגידי, השאלה הקודמת היתה
מכוונת?
ואני מתוך בלבול - יש שאלה לא מכוונת?
(אין לי מושג אפילו מה זה אומר)
את שוב עם המבט הזה - וואלה.
ואז את מורידה את הפצצה - אולי תבואי לישון אצלי?
נפשי אינה מוצאת סיבה לרדת חזרה אל הקרקע, והיא ממשיכה הרחק
לשחקים.
נושאת אותי אל האוטו, אל ביתך, אל מיטתך.
כן. זה יכול לקרות עם כל אחד. או אחת.
בבוקר אני קמה. את כבר ערה, רוקחת תבשילים במטבח.
נראה שהמצב חזר לקדמותו, התקרר.
אני שותה קפה ומזדרזת ללכת.
למחרת אני מגיעה לגן. כמה ילדים חולים ולא הגיעו. העבודה קצת
יותר קלילה.
קצת לפני המפגש של סוף היום הסייעת קוראת לי מהמטבח ואומרת לי
שאת על הקו.
אני מנסה לכבוש את החיוך וניגשת במהירות לטלפון.
אני שומעת בקולך את הגעגוע. אבל שואלת בכל זאת, סתם בשביל
הפידבק.
להתקשר אלי באמצע יום עבודה. זה אחד הדברים המרגשים שיכולת
לעשות.
מחר את עובדת בבוקר ואני מגיעה בצהריים להחליף אותך.
איך אסתיר את הסומק שעל פניי כשאראה אותך במסגרת הגן, הצוות
והילדים?
בדרך אל הגן אני קוטפת פרח במחשבה עליך.
לפני שאני מגיעה אל השער אני תוקעת אותו בין המגב לשמשת
המכונית שלך.
ממתי נהייתי רומנטית להחריד?
ועכשיו נשימות עמוקות, וקדימה פנימה לגן.