אותו הבוקר פקחתי את עיני למקום שתמיד הכרתי.
הרחוב נראה זהה וכלום לא השתנה.
רק זיכרונות התרוצצו בדמיוני.
הלכתי בין ארבעים וחשבתי איך תחת אותם שמים כל השנים עברו.
הרגשתי את הרעד בידיים, ובראשי תמונה של הבית הישן, שם הכל
התחיל מזמן.

אבנים שאספתי, מגדלי החול שבניתי, הכל מול אותה שמש ישנה.
מחברות שמילאתי,  האנשים מולם נראיתי.
פתאום הבנתי מה היה חשוב באמת לזכור.

עכשיו אני אוסף מחדש.
מהדשא של הגן עד לחול והעפר כבר עברו עשרים שנה.
כל המלחמות, כל התהיות.
לאסוף פיסות פיסות לדף.

ובלי שאבחין, ימים חלפו, דברים נעשו.
והגיע העת לרדת לשוליים.
כדי להיות בטוח שאני יודע מה לעשות, איפה לכתוב את הפרק הבא
לקחתי איתי סימנים של תקווה לדרך חדשה, עם צל של אהבה למה שגם
היה

אני משפשף את העיניים, נושך את השפתיים,
פתאום הרגשה שמשהו טוב עומד לקרות.
געגועים צובטים בבטן, אספתי גם שברים של פרידות.

עכשיו אני אוסף מחדש.
מהדשא של הגן עד לחול והעפר כבר עברו עשרים שנה.
כל המלחמות, כל התהיות.
לאסוף פיסות פיסות לדף.