זה לא נתפס.
איך כמעט שמונה חודשים עוברים, מלאי חוויות, מלאי צחוק, בכי,
שמחה, עצבות, אהבה, שברון לב.
ופה ושם יש ימים, יש שירים יש זרים רנדומליים ברחוב שמעלים
תמונה עמומה של החיוך שלך, הצחוק שלך, האובדן שאת.
את החלק הכמעט ברור בתמונה הכוללת של היום ההוא.
אני זוכרת את עצמי חוזרת מהבור מים, מתקלחת, צוחקת. יושבת בחדר
רווית חוויות מהיום הזה, יושבת עם הבנות על המיטות קומתיים.
מקבלת הודעה מוזרה, "ילדה הכל בסדר?" שואלת אותי טלי, אחרי
שחודשים לא דיברנו, וזה רק אחרי ששנים לא באמת דיברנו, היי ביי
מנומס. אני משיבה בנימוס ושואלת חזרה לשלומה. משועשעת
מהסיטואציה המוזרה.
חוזרת לשיחה. מדברים על הא ודא, נושאים שאני אפילו לא זוכרת מה
הם מחוסר חשיבותם.
ואז טלפון. "יוני חווה" מתקשר אליך.
אני עונה לשיחה, האגו שלי מתמלא גאווה, הבחור שתמיד הראה עינין
מתקשר. תמיד נחמד לדעת שגם אחרי תקופה ארוכה את עדין מענינת
מישהו.
"איפה את?", אני בחדר, בצבא, "ניסיתי להשיג אותך כל הבוקר" הא
כן, לא הייתה לי קליטה, קצת מוזר, מה כ"כ דחוף? "אני צריך לספר
לך משהו, את יושבת?" אני מתחילה להילחץ קצת, נידלקת נורה אדומה
בראש שלי ואני רואה אותה בזווית העין, מנסה להישאר רגועה, נו
יוני מה הסיפור, אתה מלחיץ אותי, "יש איתך אנשים?" אני נילחצת.
זהו. קרה משהו.
ואז הוא מספר לי. דמעות מתחילות לחנוק, הקול והידיים מתחילים
לרעוד.
נופר יוצאת אחרי מהחדר, אני עדין בטלפון, מנסה להיות עינינית.
מתוך החלקיקי מידע שיוני מוסר לי אני בונה תוכנית.
מחר אני יוצאת הביתה. מתי הלוויה? "היום באחת עשרה".
הדמעות חונקות עוד יותר, איך? איך אני אצא מפה ואגיע עד
לירושלים עד 11? אני מרגישה איך הלחץ בראש גובר, שני הקירות
הגבשושיים והעץ והדלת המתכתית מולי מתחילים לזוז, אני מסוחררת.
נופר מפצירה בי לספר לה מה קרה. אני חוזרת לחדר והיא אחרי, אני
מנסה להתעלם ממנה מהשאלות שלה, מתחילה לארוז את הדברים שלי
ותוך כדי מסבירה לה ששני חברים טובים מתו היום. נופר שולחת
אותי לדבר עם המפקדת שלי.
אני הולכת מהר לחדר של המפקדת שלי, כל הדרך לשם מתפללת שאף אחד
לא יבחין בדמעות. אני מתיישבת מולה ומרגישה איך כל הפנים שלי
מתנפחות. השפתיים שלי אדומות ומונעות ממני לדבר, כאילו יודעות
שאם אתחיל, זה יגמר בבכי. היא מנסה לחלץ את זה ממני, אני מבקשת
לכתוב. זה ודאי יהיה יותר קל היא מסרבת לבקשה ואני בין יבבה
ליבבה פולטת פיסות סיפור. והכל נורא עיניני. היא מספרת לי שהיא
שמעה את זה בחדשות הבוקר.
היא עושה טלפונים, מבררת על טרמפים פוטנציאלים אל מחוץ לשממה
הזאת ושולחת אותי לעלות על מדי א'.
אני עולה על טרמפ לצומת מבודדת אי שם במדבר. לא עובר אף
אוטובוס. מרוב ייאוש התחלתי להתפלל, רק שיעבור כאן מישהו ואני
אגיע לבאר שבע איכשהו. תפילות לא באמת עזרו. אני נואשת מספיק
ומרימה אצבע לעבר הכביש. עוצר לי רכב טרנזיט צבאי עם כמה
חיילים. בסיטואציה אחרת בטח הייתה לי איתם שיחה נהדרת. אבל
נוכח המצב, אני שותקת. אני מגיעה לב"ש משם עולה ישר על
האוטובוס. אני נישכבת על המושב, אני תשושה. אחרי 24 שעות לפחות
בלי שינה. וכל מה שאני מצליחה לעשות זה לשמוע מוסיקה ולבכות.
משם דברים נהיו קצת מעורפלים, אני זוכרת שהגעתי לירושלים,
שניסיתי לברר איך אני מגיעה, הגעתי בסוף. רק ללוויה שלה, את
הלוויה שלו פיספסתי.
היו כל כך הרבה אנשים.
אני מנווטת דרך, מחבקת ומנחמת. מכסת הדמעות שלי כמעט וניגמרה
כבר בדרך לירושלים. אני כזאת גיבורה. מדברת מילות נחמה בחיוך
מבין, הכל הצגה. גם אני. הכל יגמר בקרוב ונצא לקהל כולנו,
בריאים ושלמים.
נעמי שמה עלי יד, אני מחבקת אותה, היא מתחילה ליבב על כתפי.
כמעט ולא הצלחתי, כמעט בכיתי. מחיתי דמעות שנאספו בזווית העין,
צרחות הכאב, זעקות ההורים. הקול הרועד שבקע מהמקרופון, זה כמעט
שבר אותי באמת. התחננתי להיחלץ מקור הבכי הזה.
התחלנו לרדת, התחברתי בעיקר לחנה שניראתה לי כרטיס ההגנה שלי.
כרטיס הריחוק. הרשיתי לעצמי, אפילו לחייך, אפילו לצחוק קצת.
הכל למען המטרה, הכל כדי לא להתפרק שם.
ירדתי עם קבוצה מצומצמת של חברי כיכר גם לקבר של רפי, היה לי
קר, רציתי ללכת. לא הרגשתי כאילו אני באמת עומדת מול הקבר שלו.

בדרך חזרה הביתה מחקתי את הטלפון שלה, זה נהיה מעין טקס, בדרך
חזרה מלוויות למחוק את הטלפון. את של רפי לא הצלחתי למחוק.
אולי כי לא הספקתי להיפרד כמו שצריך.

משם דקות הפכו לשעות, השעות לימים והימים לשבועות וחודשים.
ופה ושם יש ימים, יש שירים יש זרים רנדומליים ברחוב שגורמים
להתבלבל, להיזכר.
הכאב הזה נסוג, ושב להתנפץ עלי. לנפץ אותי.
יש ימים שלמים של התעסקות אובססיבית במוות.
אני מנסה להבין מה קרה, לשחזר. לנתח כל רגע. לאסוף נתונים,
לאסוף רגעים משותפים, להנציח.