כיסא מתנדנד מול בר אקטיבי, מי שמע על דבר כזה? ים אלכוהול
והרבה נפשות חשוכות אהבה מחוללות לקצב המוזיקה לצד כוס בירה
מנפחת ולא רק את כיסו של הברמן, זרועות עפות באוויר וראשים
מרחפים לאור הזרקורים שיישארו עד תום הלילה, עד אור הבוקר.
ישבתי שם במבט מנוקר התחבטתי עם עצמי מה אני עושה פה? גם אני
נתתי לרפיסות ולדדוקציה של חוסר הצלחה עם גברים להוביל אותי
לכאן, והיכן דלת היציאה? עכשיו אחרי כל כך הרבה תשומת לב
וריגושים סינטטיים המלווים בדמעות של אושר ופחות אושר,"איפה
היציאה"? שאלתי את איש המשקאות החסון, שניראה שחיי האהבה שלו
מוצלחים בזכות יופיו והוא הצביע לי על דלת צהובה שאין חזרה
ממנה אלא אם כן אשלם בשנית. יצאתי.
שוטטתי ברחובות ת"א המוארים, זוג רוכבי רולרבליידס חלפו על
פניי עם משב רוח שהביא עימו חרדה שמא ייסוגו לעברי או לעבר
דופן המעקות המלוות את השביל. יש טעם לחיים בתל אביב גם בשלוש
לפנות בוקר, אנשים ערים, זה כייף לראות שלא רק אתה מתהלך ועל
גבך שק המחשבות של ארבעה קילוגרם שלמרות שהוא על גבך הוא זה
שמוביל אותך. אז נתתי למחשבות שעל גבי להוביל אותי וחזרתי
להביט באנשי הלילה שרוקדים כאילו אין מחר יום עבודה ארוך מפרך
ושגרתי. אני רוצה להיוושע כמוהם! ובזמן שאני מדמיינת את עצמי
מפזזת עם חזייה ותחתון ברזילאי על גגות תל אביב איש ישיש הגיח
משפת  רחוב אפור וישן שוודאי לפני מאות שנים היה בעל משמעות
רבה,אסף בקבוקים ונראה שאלו כל חייו, ניראה שכל תקוותיו וזיקתו
הם אסיפת הבקבוקים, שמא לזה הוא נועד בשביל זה הוא חיי, עוד
בקבוק ועוד בקבוק והאידיאה שימלא את אמתחתו הקטנה מחזקת אותו
מאוד הרי לבסוף יצא לו מזה שמץ של ערך ובדיוק כשהוא מתכופף
ומושה באיטיות מתוך שלולית בוץ  פחית XL מרעננת אופנוען עם
מוטור מנופח מרגיז את כל השכונה ונוסע במהירות אדירה, לאן הוא
ממהר כל כך? שאלתי את עצמי, פן ביצע שוד מתוחכם ודרכו היחידה
להצלת נפשו היא ההימלטות הרועשת הזו, תהיתי, מדוע ששודד לא
ישדוד את מר אוסף הבקבוקים התשוש? והסקתי שאף עשקן לא היה רוצה
לגנוב שקיות בקבוקים גם אם היו גדולות ושוות כמה מאות שקלים כי
למי יש כוח להמיר אותן? ובכלל להסתובב איתן? האיש הזקן פנה
לסמטת רחוב ישנה האופנוען נעלם מזווית ראייתי, המשכתי בהליכתי.
יש צדדים שונים לת"א אבל בחרתי להתעלם מהם כמו כולם.
הסקתי שהטיול ההרפתקני שלי לא ימלא את תשוקתי העזה להרפתקה
יוצאת מן הכלל ואעשה זאת בפעם אחרת עקב עייפותי הגוברת אז
נכנסתי למכונית והחלטתי לנסוע לביתי. לא! זה לא קורה לי! זה לא
יתכן שהמכונית המקוצ'מקת שלי מחליטה שוב לא להתניע  זאת לא
הפעם הראשונה שהמכונית הארורה דופקת לי ברז,החלטתי לא להלחם
ולא להתרגז יתר על המידה, סגרתי את החלון נעלתי את הדלתות,
עברתי לכיסא האחורי ונרדמתי. שוב אני לבד אמצע הלילה,תל אביב,
זה רק אני המכונית והקור כלבים שמכסה אותי.
השמש הפציעה, אני לא יודעת למה אומרים שהזריחה זה דבר מקסים
ובלה בלה...בזריחה הזו ראיתי רק אדים וחבל כביסה עם חתיכות בד
וסמרטוטים בלויים תלויים עליו. שום ריגוש ושום נעליים אולי קצת
עצבים הזריחה הזאת הביאה, איך אני פקינג מטפלת באוטו צעצוע
הזה?! זה הדבר היחיד שהדהד בראשי. הוצאתי את הפלאפון מהתיק
והחלטתי לחייג לידיד טוב שעוזר לי במקרי הצורך, סקס,דיכאון
ותקלות למיניהן.תוך כדי שאני מחייגת איזה קול רדיופוני מזכיר
לי שהסוללה חלשה, ואורן לא עונה לי. ניסיתי שוב "הלו?" אורן
ענה לי בקול צרוד ועייף "אורן! אני כל כך שמחה ש..." הטלפון
שלי פשוט וויתר, לא יכל לחכות מספר שניות ? ככה בכזו קלות
הפלאפון שלי שווק חיים זמנית. אני תקועה פה, אני, הטלפון הבוגד
שלי, האוטו העייף שלי וקרקורי הבטן שהגיעו מבעוד מועד. אני
פשוט לא מאמינה זה כל כך מביך לשבת פה בלי מעש ובלי תשובות,
מכירים את הרגעים האלה שהם כל כך פשוטים אבל אתם כל כך חסרי
אונים והם  גורמים לכם לחשוב שלא בא לכם לחיות? זה לא שהחיים
לא יפים,אתם מודעים לכך שזה רגעי וזה יחלוף אבל בכל זאת לא בא
לכם לחיות. כמו שמקבלים מכה חזקה כל כך באצבע הרגל, כזה היה
הרגע הזה. חשבתי לעצמי,או שאני שוכבת עוד כמה שעות בתוך
המכונית ומתעוררת לאותה בעיה מתסכלת, או שאני פותרת את זה
עכשיו בדרך יצירתית כלשהי. אז החלטתי לפתור את הבעיה הטורדנית
ויצאתי לחפש אדם נחמד ויעיל עם פלאפון, ומצאתי אותה בקצה
הרחוב, שוטטה עם הכלב או שהוא שוטט איתה, "בוקר טוב את יכולה
לעזור לי ?" כמה נחמד שיש אנשים טובים בעלי חיוך ולב רחב גם
בשעות המוקדמות של הבוקר, אתם יכולים להסיק שהיא הביאה לי שיחת
טלפון בנדיבות רבה. "אורן אני צריכה את עזרתך דחוף!" תוך
ארבעים דקות אורן היה אצלי, ארבעים דקות זה די הרבה לאדם שמגיע
ברכב מהקצה השני של תל אביב בייחוד שזו לא שעה של
פקקים!.הבחורה הנחמדה הנעימה את זמני בינתיים וקראה לי קטעי
שירה מהמגירה לא כל כך מוצלחים אבל יעילים לצורכי האישיים ברגע
זה. "תודה לך נעמה שמחתי להכיר אותך ואת פליקס הכלבלב החמוד
שלך" ובמוחי חשבתי עד כמה הוא מכוער כשהוא מחייך, שיניו
הבולטות ננעצות במבטך ואתה מתחיל לחוש ברע. נעמה הלכה, ובעודה
הולכת חשבתי עד כמה הייתה נאה, אפילו אפשר לומר יפיפייה,אבל את
מי זה מעניין? חיבקתי את אורן וסידרתי את חולצתו, הובלתי אותו
למכוניתי ופיקדתי עליו לתקן או לפחות לנסות לתקן את המכונית,
אורן התיישב סידר את הכסא שלוש וחצי דקות כאילו ומתכנן להמריא
אל על כמו טיל, שמא זו הנסיעה של חייו, הוא הכניס את המפתח
והתניע, הפלא ופלא המכונית מותנעת ולא סתם היא גם משמיעה קולות
אופטימיים שמאותתים שאפשר לנסוע עכשיו כמה שרק נרצה אפילו לחלל
הרחוק.
"אני לא מאמין שבשביל זה הבאת אותי לכאן" חשבתי לעצמי..אורן
בחיי שזה לא התניע אתמול בלילה! "אורן בחיי שזה לא התניע אתמול
בלילה" אורן הסביר לי בנימה צינית שמנסים שוב ושוב עד שהמכונית
נכנעת ומתניעה בסופו של דבר, ואני דמיינתי את עצמי מנסה שוב
ושוב אתמול בלילה וחוסכת את כל המהלך המביך הזה של השינה בחוץ
ברחוב. "טוב זה ברור לך שאתה לא הולך בלי לשתות קפה?" שאלתי
בחיוך ואני ואורן גיחכנו, אצלי ואצל אורן קפה זה רק רש"י תיבות
ל"קח פעילות הרפתקנית", אף פעם הוא לא נגמר בגרגירים מצוירים
בתחתית הכוס, תמיד היה לזה המשך לבוקר שאחרי ונכון למצב הנוכחי
אורן ואני נתעורר לאור צהריים ססגוני. אז הגענו אלי לדירה,
נגשתי למטבח והרתחתי את המים תוך כדי התפשטות קלה, פשלתי את
מעיל העור השחור שלי והנחתי אותו על השולחן התכופפתי בסקסיות
למגירת הכוסות תוך כדי התבוננת בטרף הקל שישב מאחורי גבי ועקב
בצפייה אחר כל צעד וצעד שלי, הוצאתי כוס לבנה ושלחתי נשיקה
לאורן, אורן לא מסוג האנשים שמתאפקים הוא זינק עלי ועמד
מאחורי, המשכתי להכין לו קפה במומחיות ולא הפגנתי תשומת לב
מיוחדת לחיבוק הנועז שלו, פתאום הכנת הקפה דרשה ממני את מלוא
הרצינות והכוונה, כל כפית סוכר נחתה בתוך הכוס כשלל כוכבים
לבנים וקטנים, אורן נישק אותי בצוואר,עזבתי את הכוס הסתובבתי
אליו התחלנו להתנשק, אני כל כך אוהבת את הנשיקות עם אורן, כל
כך מדודות, הזמן קצוב ולא יותר מידי ארוך, כמות הרוק העדינה
שמתערבבת, "בא לי שתקרע אותי לגזרים" לחשתי בסקסיות באוזנו, לא
באמת היה לי כוח לשכב איתו עכשיו אבל זרמתי עם האווירה הלוהטת
ששהתה במטבח, והלחישה הזו עשתה את כל העבודה, תוך כדי נשיקה
נועזת אני מרגישה את הג'ינס של אורן מתקשה על שמלתי, אורן הרים
אותי על השיש הזיז את התחתון הוורוד שלי הצידה והחל לבצע את
זממו.
"אח אורן אתה הורס אותי, כן תמשיך"... צרחתי במטבח, יום שני
בבוקר, נעים בחוץ, ילדים הולכים לבית הספר, אמהות מבשלות
תבשילים זמינים, גברים בוגדניים מזיעים בעבודת אינסטלציה
שנבחרה בשבילם, ואני ואורן מזדיינים. לא שוכבים, לא עושים
אהבה, פשוט נהנים מעצם החדירה והחיבוק המיוזע.
"אתה חושב שאני אמצא אהבה אמיתית?" שאלתי את אורן תוך כדי
התבוננות באישה שמטיילת עם עגלה של תינוק בפארק שמתחת לבית
שלי, "כן" ענה אורן. ושנינו הבטנו אחד בשנייה וחייכנו.
"אני  לא אוהבת להיכנס לשיחות כאלה זה נראה לי פתטי אבל אתה
יודע לפעמים הלב מדבר מעצמו ואתה לא עוצר אותו" אחזתי במעקה
המאובק של המרפסת שלי והבטתי בכביש הנטוש. "זה באמת לא מפריע
לי שתדברי על הדברים האלה אני אוהב להקשיב לך ". הרמתי את
שמלתי הכחלחלה רכנתי לעבר המעקה,אורן כבר לא הקשיב לי כל כך,
עשינו זאת במרפסת שלי.
אורן עזב, שיגרת היום תמשיך לה... אבל לפני הכל ידעתי מהם
הצעדים שעלי לעשות כדי להיות משוחררת באמת. הרמתי טלפון לאהבתי
המנצחית כדי לומר לה שזה נגמר, שהיא לא תיהיה עוד אהבתי
הנצחית. אני חייבת להשתחרר.
ישבנו שם במכונית כבויה, ידעתי שזו הפגישה האחרונה שלנו, לעולם
לא יצא לי לשבת לידה כך בעתיד, כיוון שהחלטתי לעזוב. זה מאוד
קשה ועצוב,מלא סימני שאלה האם כדאי? אך בתוך ליבי ידעתי שזהו
המעשה הנכון ורק אחרי דרך התלאות אהיה מאושרת, כמובן שלא אצפה
שתשוב אלי תמימותי, אך אין לי הרבה ברירות אלא להיפרד. בין
זגוגיות המכוניות האחרות הגיפו להם זוג מתבגר שנשען על הקיר
המלוכלך והתנשק בפראות, זה היה כל כך רומנטי הנגיעות הנועזות
של הבחור הגבוה הלהיבו אותי למרות שלא היה לטעמי, הבחורה
הנמוכה כל כך התמסרה אל נגיעותיו ונהנתה מכל שנייה ושנייה
שחלפה לה, נדמה היה כאילו אין שום דבר שמפריע להם מסביב, אין
שום קושי שמחכה להם מעבר לרחוב, בתוך הדירה הישנה, הקיר
המלוכלך, אך בוודאי זה רק במוחי. שיריו של שלמה ארצי התנגנו
ברקע "זה מה שנשאר רק כמה רגעים הרבה בדמיון מעט בחיים..." היא
עטפה את ידי וניגבה את דמעותיי שלא חדלו לזלוג על לחיי
המוצקות, סיפרה מפגישתנו הראשונה ועד האחרונה עם שפתיה המלטפות
כל מילה ומילה כאילו וטוותה חוטי משי בעדינות, פעם ראשונה
שבאמת הצלחתי להתרכז במילותיה ולהבין את משמעות האהבה, אך למה
באותם ימים לא הבנתי? כל לטיפה ונגיעה רציתי וידעתי שתהיה
האחרונה, ניסיתי לגנוב מזמנה עוד כמה דקות והיה לי ברור שגם
היא לא רוצה ללכת, במקביל לשתיקתה הקולנית דמיינתי את חיי ללא
אהבתה, ללא כל הטירוף הזה שחוויתי בזמן האחרון "זו רק תקופה"
חשבתי לעצמי,"אתחשל ואחזור לחיי הרגילים" ובכל זאת לא הפסקתי
לבכות. וכל דמעה שנטפה כטיפת חול משעון חול קטן על מושבי
המרופט הזכירה לי שזה הזמן ללכת.
יום ראשון אחרי שבועיים לא קלים בכלל מציע לי אדון חובש עם
חלוק לבן נקי ומצוחצח אשר מוכיח את צעירותו וטריות תפקידו לצאת
איתו לטייל בסיום יום העבודה. מה לי ולרוקחות חשבתי? ועל מה
נדבר על לימודי הרפואה שהוא תקוע בהן בשנים הקרובות אשר יעצרו
בעדנו לטוס לחו"ל כשנרצה?
"אם את לבד, ואני לבד, מה איכפת לך לנסות ?" שאל, ואני סירבתי
בתקיפות כדי שירפה ממני. חזרתי לביתי הנחתי את תיקי המקושט על
נעלי העקב והלכתי לישון. חלמתי אותה נוגעת בי, מנשקת את שפתי
בעדינות ואוכלת את רגשותיי העזים, מכניסה את ידה לתחתוני ואני
מפסקת את הרגלים בעדינות, כל כך עדינה אך תוקפנית וקוראת לי
להישאר או לחזור לעולם שלה, ואני מאפשרת לה לחדור אלי עם
אצבעותיה הקטנות ומתענגת מריח צווארה, אני לא יכולה לעזוב,
נפשי עדיין לא מוכנה. התעוררתי מהחלום רטובה כולי והתקשרתי
אליה, רק כדי לוודא שהיא בסדר. והיא בסדר כמובן.
בעוד שבוע אני מתחילה את הפרוייקט הבא שלי, אני כולי נרגשת
לקראתו.
לשנות סידרי עולם תמיד היה חלומי וחלומה של כל עובדת סוציאלית
מתלמדת, לא עבודת סוציאלית עדין,אני בסך הכל מתלמדת. הבטתי
בחלון כשסיימתי לרשום את עבודת ההגשה שלי "אנשים מוכי כאב
וכישלון משלימים את חסרונותיהם בגניבות ובפגיעות קשות ברכוש.."
אמשיך את זה מחר, סגרתי את המחשב. השכן מהבניין ממול שוב יצא
לטייל עם כלבו.