מדרגות מאבנים.
מאחוריי השירותים.
היא יושבת כששני המפרקים שלה על הברכיים שלה,
הידיים שלה פתוחות כמו ספר ומחבקות את הלחי שלה.
היא מסתכלת עליי;
אני יושבת כשהמפרקים שלי על הברכיים שלי,
אבל הידיים שלי פרוסות קדימה
האצבעות משחקות אחת עם השנייה כיאלו חרק נתפס בהן,
והעיניים שלי לא עולות מהרצפה.
היא בהתחלה יושבת ברווח של בן אדם ממני,
ונדמה שעם כל משפט שלה היא מתקרבת מעט אליי,
עד שבסוף השיחה אני מרגישה את הרגל שלה מתחכחת בשלי,
ואת החלק העליון של היד שלה מתחכך בשלי.
היא מדברת על חלומות, ועל פחדים, ועל שאיפות,
ואני חושבת לעצמי, תוהה,
האם החלומות שביצעתי באמת היו שווים את הכישלון המפואר הזה?
כי אני נפלתי חזק.
כי כשאני התנשקתי איתה, עשיתי את הטעות הכי גדולה של חיי
בדיעבד.
אני מסתכלת עלייה ומהרהרת עם עצמי,
היא פאקינג היא.
אני נזהרת מאוד בכל מילה שאני אומרת,
והיא רואה וקולטת טוב מאוד שהדבר שבכיתי בגללו הוא מסויים
וספציפי.
אבל אני לא יכולה פשוט ללכת ולהגיד לה,
שאני הושטתי בשתי ידיים גדולות את הלב שלי לבן אדם,
והוא עזב אותי ואני אפילו ידעתי שזה מה שיקרה,
וכשהוא עזב הוא לקח את הלב שלי איתו.
והכל בגלל הרצון 'להגשים חלום' מטומטם שהרס אותי.


והמשפט הזה...
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה"
(דודו טסה - בסוף מתרגלים להכל)
מצד אחד כל-כך מעצבן ומרגיז אותי,
ומצד שני מעורר בי טיפת אופטימיות וחיוך.