נהגי מוניות יכולים להיות החברים הכי טובים של הבן אדם. בערב
קר וחשוך כשהבית נראה כל כך קרוב ורחוק המכונית המחוממת הזו
קורצת לך. הם אלה שיודעים איפה נמצא רחוב כך וכך גם כשזו רק
סמטה צדדית. הם יקראו לך "מותק" גם כשאת לא מותק וגם כשאת אתה,
סתם כך כי הם מרגישים שהם מכירים את העולם ואת הכביש ואותך.

כשהייתי קטנה, הייתי בטוחה שבגיל 25 יהיה לי סרטן. בדיוק באותה
תקופה רונית, חברה טובה של ההורים ודמות שאני זוכרת כעגלגלה
ומחבקת, נפטרה בדיוק מזה. לא נראה לי שיש דרך להכין ילד
למציאות של מוות.. מי בכלל רוצה לחשוף את הילד שלו לדבר כזה?
אז ההורים שלי הניחו את המציאות הזו כמות שהיא, במונית בדרך
הביתה הם אמרו שהיא נפטרה. אני גדלתי בתחושה שהכל יכול לקרות
ובמיוחד בשיא של חיי, מה שאז היה נראה גיל 25, גיל האפשרויות,
מבוגרת ועצמאית. וכשיצאתי עם ההורים מהאוטו הנהג מונית אמר
"ביי מותק" כמו שהוא אומר לכולם, עם שמץ של רוך.

בפגישה הראשונה שלנו הרגע האחד ההוא כבר החליט. אבל רק חודשיים
אחר כך והרבה מהפכים וימים ולילות קלים וקשים נהג המונית
המשתעל בדרך מביתך שאל אותי אם זה רציני. לא ידעתי שזה רציני
עד שהוא שאל אותי. ועניתי שכן. כשהגענו כבר ליד הדירה אחרי
נסיעה קצרה הוא אמר
"מה זאת אומרת, אם הוא מציע מחר את אומרת כן?"
"כן."
הכן הזה הדהד בי כל הלילה.. זה היה כן עם סימן קריאה. נהג
המונית המשתעל ההוא, לא נסעתי איתו מאז.

בוקר אחד עייף במיוחד חיכיתי לאמא שתיקח אותי למדידות של השמלה
ולעוד חמישים דברים אחרים... מיותר לציין שנגמר החלב בדירה כך
שהייתי מחוסרת קפה ועדיין קצת שקועה בחלום שהופסק על ידי השעון
המעורר. בצומת מרכזית עמדתי ופיהקתי פיהוק גדול, ולא כמו ילדה
טובה - בלי לשים יד. נהג המונית הבלונדיני המשופם שעבר לידי
צפר ובחיוך סימן לי לשים יד על הפה. הרגשתי כל כך לא נזופה וכל
כך משועשעת. משמח שיש גם כאלה אנשים, מנומסים.

נהגי המוניות שלי עכשיו הם אנשים אחרים, ואני לעיתים רחוקות
משלמת להם ביותר מ"תודה" ו"יום טוב", הם מתחלפים לעיתים כל כך
קרובות, ומדי פעם אני מדברת איתם, מחפשת את הנקודה המשיקה,
למרות שאני יודעת שאין. העובדה ששתינו שמות כיסוי ראש היא
לעיתים קרובות לא מספיקה ליצירת קרבה. אבל עדיין גם עליהם אני
יכולה לסמוך, שיגיעו, ולא ידפקו מחיר, ויהיו נחמדים, ולעיתים
יהיו מוסיקת רקע נחמדה למה שמתרחש עכשיו בחיים.