עמדתי מחוץ לשער הגן ככל האמהות, מהרהרת בכביסה שנשכחה
במכונה ובפעוט העומד לשוב הביתה. ראיתי את אורי שלי מתגלש
במגלשה הצהובה, פניו הקטנות מחייכות באושר. פנים שכבר הכרתי כה
טוב בעבר, פנים שכבר ראיתי מבוגרות יותר, מזוקנות יותר; אבל
החיוך אותו החיוך. לנצח יישאר החיוך ממיס הלבבות שהונצח בתמונה
שנהפכה למזכרת.
 
 הלכנו יד ביד ברחוב הירוק והשקט בעודי מקשיבה לפטפוטיו
השמחים על הארנב שראה היום לראשונה בחייו ועל הגננת דליה
שציירה לו פרצוף שמח על האצבע.
"הנה, תראי", הוא מראה לי את אגודלו בתרועת נצחון.
"וואו,'' התפעלתי, ''יש לאצבע שם?'' התחלתי לדגדג אותו בכל
חלקי גופו וצחוקו המתנגן הדביק גם אותי.
 כשנכנסנו הביתה הילד שלי מיד רץ לסלון, אל אותה התמונה שתמיד
היה רץ אליה ומתבונן בה בהשתאות. סגרתי מאחוריי את הדלת
וחיכיתי לשאלה שידעתי שתבוא.
"אמא!'' קרא לי. ניגשתי ונעמדתי מאחוריו, פני שנינו ממאנות
לעזוב את הפנים שבתמונה.
"אמא, מי זה בתמונה?'' אורי שאל. מורגלת, עניתי מיד. ''זה
יובלי.''
עצרתי את נשימתי בעוד הקטן מושיט אצבעו אל התמונה באיטיות.
כמעט נגע בזכוכית ואז משך את האצבע.
חיכיתי להמשך, מכירה בעל פה את הרוטינה.
"אבל אמא, מי זה יובלי?'' הסתובב אלי לרגע קט ומיד חזר אל
החייל המחייך בתמונה. יובל, בטקס סיום קורס קציני חי"ר, זרק את
הכומתה שלו אל על וכמעט התנגש בחברו הטוב כשניסה לתפוס אותה.
ואז חייך מבלי שידע שהרגע הזה הוא זה שיפר את שלוות נפשי בכל
פעם שאעמוד בסלון מאחורי בני הקטן.
נשמתי עמוק. ''יובל זה האח הגדול שלך.''
"אבל אמא,'' התווכח הקטן במצח קמוט ממחשבה, ''אספי אח שלי.''
"נכון, אספי הוא האח שלך אבל פעם, מזמן מזמן, יובלי גם היה אח
שלך.''
"ואיפה הוא עכשיו?'' אורי שלי נטש את התמונה והתכרבל בין
זרועותיי בספה הגדולה. ואני כהרגלי, רוצה לומר אלפי מילים אך
מתבצרת באלפי שתיקות רועמות, נכנעתי לבסוף.
"הוא בשמיים עכשיו, מסתכל עליך מלמעלה. רוצה לעשות לו שלום?''
"כן!'' הנהן הקטן בשמחה. הוא רץ למרפסת הפתוחה ונופף בידו
הזעירה כלפי השמיים. ''שלום!'' זעק מלוא ריאותיו.
כשחזר אלי היה מצחו קמוט שוב. ''אבל אמא, למה יובלי בשמיים?
הוא לא רוצה להיות אתנו?''
"ילד שלי,'' רכנתי והייתי על ברכיי מולו, ''בטח שהוא רוצה
להיות אתנו. אבל יובלי היה חייל והוא נהרג, ועכשיו הוא מתבונן
בכולנו מהשמיים, שומר עלינו.''
אורי חשב עם עצמו מספר רגעים ואז שאל עם זיק שובב בעיניו,
''אמא, אני יכול גם להתחפש לחייל?''
החוורתי.
הנחתי את שתי ידיי על כתפיו הקטנות שידעתי מנסיון עד כמה
יתרחבו ונשקתי על מצחו בחום. ''אתה, כשתגדל, כבר לא תהיה
חייל'' לחשתי לעברו תפילה שכל דור לוחש לבא אחריו.

 הוא רץ לשחק ואני הרהרתי בבני. אורי שלי. אורי. האור שלי.
האור שהנחה את דרכי בחזרה לחיים אחרי שאיבדתי אותה כששכלתי את
יובל; הילד שלימד אותי שיש חיים אחרי המוות.
יש חיים אחרי השכול.

 לימים, הילד הקטן שלי יגדל וישמע הכל אודות אחיו, הקצין
ביחידה המובחרת שנהרג בהתקלות. הוא יחקור וישאל כל פרט בחייו
של יובל ויסגל לעצמו דמות שתזכיר באופן מחריד את דמותו.
לכשיתגייס לאותה היחידה ולבי ירעד, אתפלל שיזכה להגיד לבנו,
נכדי, שכשיגדל לא יהיה חייל.
 ויובל שומר עליו מלמעלה עכשיו, על אחיו שלא זכה להכיר; כי
אורי הוא האור שלי, החיים שאחרי אבדן בן.

החיים שאחרי המוות.