מבחוץ שמעתי צרחה ונוכחתי לדעת שזה כבר לא חלום והצרחה אמיתית.
קיללתי בראש.
הרגשתי קצת מסוממת - ובצדק. סביר להניח שהמוח שלי קצת יתמהמה
לאור העובדה שניסיתי להתאבד. מוזר שאני לא מתה.
סובבתי את הראש בחדות, דבר שהתברר כטעות מרה. זה הרגיש כמו
בסרט מצויר, כאילו יש פח על ראשי וידיים מכות ללא רחמים. אח,
הרחמים - הסיבה העיקרית למה החלטתי להתאבד אתמול. ובמחשבה
שנייה, זה דיי מיותר כבר.
בקושי רב התרוממתי לכדי ישיבה, הכל נמרח כמו בסרט רע עם חשיפה
ארוכה. הקולות מבחוץ היו עדין כבדים ולגשת לחלון נראה משימה כל
כך קשה כרגע לביצוע.
מישהו מבחוץ כנראה היה צוחק למראה הפרצוף שלי מרוח על זגוגית
החלון, בטח נראיתי כמו חזיר.

היבטתי למטה היה איש שהתבוסס בדמו. היה ניסיון כושל לחשב כמה
זמן עבר מאז הצרחה שכנראה בקעה מגרונו השחוט של איש זה ועד
לעכשיו, אבל הסקתי שזה לא משנה, הוא בטוח מת.
זה כבר לא היה חדש. מאז לפני שבוע, כשהודיעו על מה שהולך לקרות
הכאוס שלט בעולם. לאף אחד כבר לא היה ממש אכפת. שמעתי על לפחות
עשרים אנשים שנרצחו ופי אלף שהתאבדו, מאז אותו השבוע. זה מסביר
את הסיפורים.
כשניסיתי לחשוב מהיכן שמעתי על כולם, התברר לי שהמקורות שלי די
מפוקפקים - לא ראיתי הרבה אנשים שהכרתי בזמן האחרון, ומערכת
החדשות שבתה, עד כנראה סוף העולם.

תמיד כשחשבתי מה אעשה אם יגיע סוף העולם, החשבתי את מצבי לדי
עגום, אך צודק, או לפחות נכון. פעם היה לנו דיון מעמיק על זה
בשיעור ספרות. הרוב תמכו בגישה המפוקפקת של נהנתנות - "כן, אני
אעשה את כל הדברים שמעולם לא עשיתי לפני כן!". הסיסמאות היו
מרובות ולא חדשניות בכלל: "אמצה את החיים!" "אחווה חוויות!"
"סקס וסמים!".
תמיד תמכתי בגישה הרגועה יותר, יש לומר. תמיד אמרתי שכשיגיע
סוף העולם אמשיך בשגרה. כי אלו החיים שלי, אלו היו החיים שלי
עד עכשיו. הדברים היום יומיים היו האושר שלי והאנשים שאני
אוהבת - אלו האנשים שארצה לבלות איתם. לעשות סמים וסקס כל היום
ולטוס למקומות שעדין לא הייתי בהם ירגישו לי מטומטם. הרי זו לא
מי שאני, ויותר חשוב לי למות אני מאשר למות עם רשימת מטלות
מלאה בווי.
היו כאלו שחיוך לעגני השתחל להם בזוית הפה והיו כאלו שאף
הגדילו לעשות ואמרו כל מיני דברים כמו שזה לא משנה, כי בכל
מקרה אנחנו הולכים למות, אז למה לא ליהנות. ועצבנות ניכרת
ומוזרה הייתה שזורה בקולם.
שתקתי תמיד, בכלל לא רציתי להוסיף שזה לא פרקטי - כי אף אחד לא
יטיס אותם לשום מקום אם זה סוף העולם, ואף אחד לא ייתן לו את
המריחואנה שלו אם זה סוף העולם... הדבר היחידי שאולי מישהו
ייתן לו זה סקס וגם זה רק מכיוון שאי אפשר לעשות את זה לבד.

זה עשה לי רע, כל ה"מגיע סוף העולם הזה". הייתי עייפה ממנו
כבר, וכנראה שגם הוא היה עייף מאיתנו.
ירדתי למטה להכין לי כוס תה עם חלב ושוב התבאסתי מהריקנות.

לאחר השיעור, בדרך הביתה חשבתי מה אני באמת אעשה אם יגיע סוף
העולם. הנחתי שפשוט אשב עם המשפחה שלי. אני דיי אתענה שם
וארגיש שזה לא הוגן לבלות את השעות האחרונות בחיי עם אנשים
שאני לא סובלת, אבל גם לא רציתי לגרום להם להרגיש רע, במיוחד
לא בשעות האחרונות של חייהם. מסתבר בסוף שהם נטשו אותי. אמא
שכבר מזמן לא אוהבת את אבא ברחה ורק אלוהים יודע לאן. אחותי לא
יכלה להתמודד עם זה, לכן עזבה לבלות את השבוע הזה עם חבר שלה
ואבא שהלחץ היה גודל מידי - התאבד. זה היה ממש מבאס, אז הלכתי
לחבר שלי. הוא רצה לדעת את משמעות החיים, אז אמרתי לו שזה
ארבעים ושתים. אז הוא החליט גם כן להתאבד, לא היה לי ממש מה
להפסיד אז אמרתי לו שאני אתאבד ביחד איתו והבטחתי לו שאחכה לו
בשמלה קיצית פרחונית בגן עדן, למרות שמי שמתאבד בכלל הולך
לגיהינום.

הייתי כבר דיי מעומעמת והדברים כמו נשפכו לאיטם מסביבי. הרגשתי
קצת טיפשה. הוא הפציר בי לקחת עוד כדור, לא ממש רציתי, אבל הוא
הנהן במהירות וחיוך מטורף נפרס על פניו. החיים נמרחו מסביבי.
הייתה בי סערת רגשות שנויה במחלוקת, המכילה את כל הרגשות
בעולם, אבל עם מוטיב חוזר של אדישות.
ברגע של טירוף, אם בכלל אפשר להיות יותר מטורפים מזה, הוא חטף
את הקופסה מידי ובלע מליון כדורים בערך. הרגשתי שאני בציור
"התמדת הזיכרון" של דאלי, רק שחיי פחות בעלי משמעות ושאני פחות
מטורפת. לכן קמתי באותו רגע של אאורקה בנחישות ויציבה קצת
מבולבלות והשארתי אותו מאחורי מחרחר אל סוף חייו, נמוג אל תוך
הלילה וכך גם אני.

זה היה מיותר להתאבד, בכל מקרה כולנו מחר מתים, אבל מצד שני
אין לי ממש מה לעשות בשעות האלו. כל האנשים בחיי עזבו אותי,
בחוץ הכל מלא דם וגועל נפש. גם בפנים. הייתי קוראת ספר, אבל
קראתי כבר את כולם והספרייה העירונית לא פתוחה. אז ישבתי
ושתיתי תה עם חלב.

השעות עברו, והרגשתי צביטה בלב. ידעתי שעכשיו אני אמורה להרהר
בחיי ובמבט נוגה ובעל עומק לבהות בשמש מתקצרת ואיתה גם אני. את
המוות קיבלתי נורא יפה, או שהייתי שרויה בהדחקה עמוקה, אני לא
יודעת האם זה טוב, אבל זה עדיף מאשר להיות מטורפת פתאום.
הזמנים מטורפים... הזמן זה אשליה והאשליה הזאת קרבה לקיצה.
פתאום דפיקה בדלת. לא קמתי, היא כבר תפתח מעצמה.
זה הוא, מסתבר שהוא לא מת ושהוא מחזיק דובדבן בידו.
הוא נראה מבויש. "סליחה," אמר והושיט לי את הדובדבן. "זה היחיד
שנשאר לי בבית." קולו היה מתנצל, ולא היה צריך להיות שרלוק
הולמס בכדי להבין שזה לא על הדובדבן.
"אתה לא מת?" שאלתי בציניות נחמדה.
"גם את לא."
"אני לא בלעתי מליון כדורים בלילה." התרסתי כנגדו, ממשיכה בקו
הציני והקר יחסית לאדם שהתאבד אתמול בלילה.
"אני כנראה יותר חזק ממה שאני נראה." הוא חייך אלי חיוך
משועשע, בניסיון לעשות את המצב יותר טוב.
החלטתי לסלוח, אם כי לא הייתי בטוחה ממש על מה. וחוץ מזה זה
מיותר לא לסלוח.
"אז..." אמרתי בטון ספק משועמם ספק רומז. "מה נעשה עכשיו?"

וכך מצאתי את עצמי מוטחת על השולחן, מזדיינת חזק, לפני קץ
העולם. כנראה שבכל זאת, בסוף אני כמו כל אדם אחר.