יש ילדים שמדליקים נרות בכיכר.
הם צעירים, עם חלומות גדולים ומטרה קטנה.
הם לא בטוח שהיו כאן 15 שנה אחורה...
אבל הם מאמינים.
מלאי נאומים עם משמעות..
הולכים בגאווה אחרי חלום עמום.
בא לי להיות שם גם..
אולי קצת לבכות עם טעם.
להרגיש את כאב האובדן הגדול,
מפלח לי שוב את הבטן.
אין הכל הפך קהה.

קצת התביישתי לקרוא בעיתון,
שרק ערוץ 8 הסכים לשדר את העצרת.
בסוף התברר לי שגם הערוץ הראשון.
חשבתי לעצמי, שאולי עוד מישהו מקשיב.
סבתא אמרה, שזו העצרת האחרונה...
ולא כל-כך הבנתי..
איך יש זמן קצוב למטרות.
איך לכל דבר יש תוקף.
אם דור אחד שכח..
זה לא מספיק חשוב להזכיר לדור אחריו?

אדמה מלאה בדם.

קצת אחרי דברי הנשיא,
עלתה לבמה אישה עם סבר פנים חמור.
היה במראה שלה משהו,
שאמר לי להקשיב לה יותר מרעש רקע.
היא דיברה על מלחמה ושלום.
על ערבים ויהודים.
על מדינה יהודית.
על מדינה דמוקרטית.
על מדינת כל אזרחיה.
היא דיברה על ערכים.
על חופש.
לא להכל הנהנתי בהסכמה...
אבל משהו חלחל בי.
עצב כזה, שהוא לא רק שלי.

פעם הייתי בוכה בימי זיכרון.
במיוחד בטקסים של רבין.
היה משהו בדמות שלו,
שכל-כך נגע בי.
כל-כך צעק -
"בוא תציל אותנו."
כאילו אף אחד אחר לא יכול.
אני מניחה שזה טיבם של גיבורים נופלים.
החוסר אונים הזה שממלא אותך בלכתם.
גם אם הם לא הלכו ממש ממך.
גם אם עבר הרבה זמן.
הזיכרון של התחושה הכוללת,
מהדהד כל פעם מחדש.

אני שונאת דיונים פוליטיים.
שונאת לנקוט עמדה.
שונאת לנסות להסביר שאני קצת לכאן,
קצת לכאן.
שלא תמיד יש צודק.
שלא תמיד צריך להיות.
שהכל גם בחיים הקטנים שלי..
וגם בחיים הגדולים של כולנו..
זה קצת למשוך בחבל.
אבל אם מושכים יותר מידי זמן,
כולם בסוף נופלים לבוץ.

אני רואה מלחמות באות והולכות,
כאילו היו תשדיר פרסומות בטלוויזיה.
רוטינה כזו שכבר שורפת בעיניים.
עשן תותחים וריח קרב.
ופה, איך זה רחוק ממני,
רק האוויר עומד.
גם אני מחכה.

איך שאחדות נמדדת,
רק ברגעים על קצה התהום.

ובינתיים,
אבירים עם חליפות מעומלנות,
עם מילים גדולות
וחרבות מפלסטיק.
הם לוחשים עכשיו
ואף אחד לא באמת מתאמץ יותר לשמוע...
שגרת מציאות עייפה,
איך השלמנו עם כל הכל בעצם...?



(2.11.10- לא באמת בטוחה מה ניסיתי להגיד).