ה"ספירה לאחור" - Countdown to Zero - הוא סרט דוקומנטרי מהסוג
שאמור לטלטל אותנו עד שנכיר במציאות שהעדפנו לשכוח, לנער אותנו
מן הקבעון שאנו שרויים בו, יהיה אשר יהיה, ולצפצף לנו באוזניים
כמו שעון מעורר שמכריז: סוף העולם קרב ובא.

הסרט, שיצא השנה, עוסק בסיכויים שנחזה בעתיד הקרוב באסון
גרעיני, שיגרם במכוון או שלא במכוון, ובקלות שבה יכולה לפרוץ
מלחמה גרעינית שתשמיד, פחות או יותר, את כולנו. הסרט אינו חושף
פרטים חדשים בתחום של ייצור והפצת נשק גרעיני, הוא אינו מבקר
את מדיניות המדינות שמחזיקות בנשק גרעיני והוא אינו מציג
תאוריות קשר שונות ומשונות. הטענה המרכזית היא, שזה רק ענייין
של זמן עד שמשהו איום ונורא יקרה. לצד הדיטות מן הרחוב, שנבחרו
בקפידה על פי רמת הזחיחות ואמורות לייצג אותנו הצופים, מופיעים
גם בסרט כל מיני יודעי דבר שראו במסגרת תפקידם כמה זה קל
להשמיד את העולם.

ישנה בדיחה על רופא שנפגש עם אחד מהחולים שלו ואומר לו שיש לו
חדשות רעות וחדשות רעות מאוד. שואל החולה, "מהן החדשות הרעות?"
משיב הרופא, "יש לך מחלה חשוכת מרפא וקטלנית, שמתים ממנה תוך
חודש". "ומהן החדשות הרעות מאוד?!" שואל החולה המסכן. "החדשות
הרעות מאוד", משיב הרופא, "הן שלא הצלחתי להשיג אותך במשך
שלושה שבועות".

כך גם ב"ספירה לאחור", שמספר לנו על "החדשות הרעות" אך מותיר
לנו מעט מאוד לעשות בעניין. כמובן, שנוכל להוסיף את שמנו
לאיזושהי עצומה, כפי שמציע הסרט באופן תמוה בסופו, אבל למה
שנרצה לעשות זאת בכלל, כל עוד העולם מחולק ל"רעים" ו"טובים",
ל"עשירים" ו"עניים", ל"טרוריסטים" ול"אבירי החופש". אם להוסיף
עלבון נוסף לאינטלגציה של הצופה, הסרט כלל לא מתכחש לצורה שבה
אנו תופסים את העולם, שהיא הגורם מלכתחילה לכך שנרצה להחזיק
בנשק גרעיני, והוא אף מדגיש שאחד האיומים הוא שטרוריסטים או
מדינות בעלות משטרים "מרושעים" יעשו שימוש בנשק גרעיני. מדוע
שהצופה ישתכנע שמדינתו - דווקא היא - צריכה לצמצם את כמות הנשק
הגרעיני שבידה לאור איומים אלה?