לוקחת את האוטו ונוסעת, שעה כדי להגיע לנתניה, ועוד חצי שעה רק
למצוא את הכתובת. לאבא אמרתי שאני הולכת לפגוש חברים מהצבא -
לא בדיוק שקר, יותר כמו זיוף קל של האמת, ועדיין יושב לי לא
טוב בבטן. מזל שיש לי שעה וחצי לעכל את זה. ומזל שבאוטו של אבא
יש פזומט, אז יש לי חישוב אחד פחות לעשות הלילה. וחוץ מזה, גם
אם לא יצא מהנסיעה הזו כלום, אני אוהבת לנהוג - זה מנקה לי את
הראש, כמעט סוג של מדיטציה.

אני לא ממש בטוחה בקשר לבחור, אבל הוא פלרטט ורמז וניסה לשכנע
אותי כבר די הרבה זמן, והתחשק לי להתרחק מהעיר הערב. מה כבר
יכול לקרות? פגישה, חצי פגישה, במקרה הכי גרוע יתבזבז לי הערב,
זה לא כאילו יש לי רעיון יותר טוב. רק יותר גרוע.

יושבים אצלו בחדר, מדברים על הכל ועל כלום, מתעדכנים בכל
הדברים הקטנים שקרו מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, מקשיבים למוזיקה
- הוא מפרשן אותה כמבין דבר, מדבר על הלהקה, והסולן, והבס,
והשד יודע מה, ואני מהנהנת כמבינה. לנשים יש כל כך הרבה דרכים
לזייף.

רואים לו בעיניים שהוא מעוניין, ובכל שאר הגוף שאין לו שמץ
מאיפה להתחיל. חוסר האונים שלו מחמיא, בצורה מעוותת כלשהי.
מעניק לי אשליה של כוח, נשיות. בדיוק המצברים שעמדו להיגמר
לי.

אני מרגישה הרפתקנית הערב, חסרת מנוחה, חשמל מעקצץ לי במערכת
העצבים, מהקרקפת ועד לקצות אצבעות הרגליים, הלוך ושוב. לא רוצה
לחשוב על סיבות, על אמיתות מסובכות.

עידוד קל מכיווני, מבט, מגע מרפרף, והוא מייד מסתער - זה הרי
מה שמלמדים אותם שם ביחידות הקרביות האלה שלהם, לא? חתירה
למגע. וככה זה מרגיש בדיוק - חתירה למגע, כיבוש אסטרטגי של
שטחי אויב.

נשיקות רטובות, חסרות נשמה, פרודיה נלעגת לנשיקות הארוכות
והחולמניות שידעתי פעם, בחיים אחרים. ידיים ממהרות, משתלחות,
לא מזכירות בכלום את הליטופים המרומזים, המתגרים, המטריפים,
שלחשו על עורי בגלגול קודם. גוף כבד מעלי, מחפש דרכים להקל על
עצמו, להתענג, במקום לחפש דרך להעניק בחוסר אנוכיות, להתמסר
לעונג הדדי, כמו שידעתי פעם, בחלום שהתפוגג.

פוקחת עיניים לרווחה ובוהה עיוורת בתקרה. לא בדיוק הריגוש
שקיוויתי לו.

עוצמת עיניים ומזייפת עוד קצת.

זו לא אשמתו שהיום הוא יום ההולדת שלך.

28.8.09