זה כמו לקום בבוקר לסיוט נורא, רק שזה לא חלום וזה לא עובר
ואתה לא כאן. אתה יודע, כשסבתא שלי נפטרה הרגשתי כאילו ירו לי
פגז ישר לתוך הבטן. אני לא מדברת סתם על קפצון של שריונרים,
אלא על פגז 155 מ"מ לפחות שנורה עליי בכינון ישיר. אתה בטח רק
יכול לדמיין לעצמך כמה זה כואב.. וובכן, אני יכולה לספר לך שזה
כואב יותר מהמוות - זה חייב לעודד אותך טיפה.
בכל אופן, נשכבתי על הרצפה והתחלתי לבכות, אולי אפילו קצת
קיללתי - סצנה שלמה, אחת ההופעות המרשימות שלי ללא ספק. אחר כך
התקשרו אליי מהוליווד והציעו לי עבודה. לא באמת.
זה קרה גם שדוד דב נפטר, גם כשרבין. אפילו בפרק האחרון בחברים
לא התביישתי להזיל דמעה על הפרידה מיקירי מזה זמן כה רב, ג'ואי
טריביאני.
וגם, גם כשהכלבה שלי מתה לפני מספר חודשים לא חסכתי בדמעות. גם
הפעם זה היה מיידי וחד, וחם. כמו להישרף חיה. רק שהפעם הלב שלי
נותר שחור ומפוחם.. ולא נותרו בי עוד דמעות. לא עוד דמעות
בשבילך חבר.
אני לא חושבת שיש מלאי של דמעות, זאת אומרת. אני לא חושבת שיום
אחד מישהו סגר לי את הברז והשאיר פתק "חברת המים הייתה פה,
נותקת. נ.ב. יש לך חוב של טריליון שקלים חדשים, תחזירי אותו
בעולם הבא". (בעולם הבא, הבנת? הוספתי את זה בשבילך.. חשבתי
שתעריך את זה).
אני פשוט חושבת שזה סוג של קצבה שמקבלים, ושיש קריטריונים
שאיזה מלאך מניאק מחליט - על מי בוכים ועל מי לא.
למשל :
אם הוא היה זקן - בוכים, ואם הוא הלך טרם זמנו (או: על חלב
שנשפך) - לא בוכים.
בכל אופן, לא אושרה לי קצבת הדמעות. ואחרי שעידן התקשר להגיד
לי שנפטרת, לא בכיתי.
בהתחלה רציתי לכתוב לך הודעה בפייסבוק "שמת לב שעידן החרא
מתקשר רק כשדברים רעים קורים?". בכלל, פתאום שמתי לב שעידן הוא
כמו איוב.
אבל אז, אז חשבתי על כל עניין הקצבה שלא קיבלתי והתחלתי להיות
עצבנית. לא עליהם, ידוע הרי שמלאכי הבכי הם לא היצורים הכי
נחמדים בעולם (הבא) - אלא עליך, חבר, שהלכת. וכשהבנתי שעליך
אני כועסת, מלאכי הכעס העניקו לי חסד של דמעות, נהר פרטי של
דמעות שהוא רק שלי, ואתה לא נשטף בו, ולא עובר. זה נהר שהוא לא
סלחני, נהר דמעות הכעס. ולך חבר, יש הסברים ארוכים לתת לי לפני
שהנהר ישקוט.
ופתאום, תוך כדיי שאני יושבת ומתמרמרת ביני לבין עצמי, פתחת את
הדלת ונכנסת לחדר כרוח סערה. "יכולת להכנס קצת יותר בשקט"
אמרתי, "אתה יודע, בוכים כאן. כל כך מתאים לך.. כל הדרמטיות
הזאת".
"אני דרמטי?" הבטת עליי כלא מאמין, "זה עוד כלום. בהתחלה חשבתי
להיכנס מהחלון, תגידי תודה שויתרתי על זה. ומה את יושבת כאן
ובוכה לך, יום חמישי היום!" אמרת נלהב ועם זאת מעט מאוכזב.
"יום חמישי היום..." חזרתי אחריך.
"כן יום חמישי. אז מצד אחד - חמישי זה חמישה סיבובים בכיכר,
אבל מצד שני.. זה היה יכול להיות שבעה!" נראת מרוגז "את מבינה?
יומיים מפרידים ביני לבין שבעה סיבובים! אבל חשבתי שזה יהיה
קטנוני להגיד לו 'היי, מר עולם, לא יכולת לפרגן בעוד
יום-יומיים?' - הוא הריי יכול לעשות מה שמתחשק לו.. ובכלל, כל
הקטע הזה של יום שבת - מוערך יתר על המידה בעיניי. מה זה,
שאומרים שצדיקים מתים ביום שבת..?? למה, אני לא צדיק? אני אתבע
אותם. הם עוד ישמעו ממני, אני אומר לך.." קרצת וחייכת חיוך
רחב. חיוך של אייל.
ישבנו על המיטה ושתקנו. שתיקה ארוכה. ואז, הושטת לי יד ואמרת
"בואי" ובלי להוסיף מילים ידעתי שהפעם לא תוותר לי - וחמישה
סיבובים זה חמישה. אין הנחות.
"אבל חם היום.." סיננתי בין שיניי..
וככה הסתובבנו לנו, יד שלובה ביד, דיברנו על הכל ועל כלום..
וצחקנו. וצחקנו עד דמעות.
וכשכל כך צחקתי, וגם אתה, והדמעות געשו כמו נהר, הבטת בי במבטך
הבהיר ואמרת "ככה אני רוצה להיזכר.. ונהר הדמעות בו הייתי רוצה
להישטף הוא נהר דמעות הצחוק....." ונעלמת.
ישבתי על הכיכר והבטחתי לעצמי שאותך חבר יקר, נזכור רק בחיוך -
כי ככה וודאי היית רוצה להיזכר.

להתראות.

ת.נ.צ.ב.ה