וכך לפתע מצאתי את עצמי משוטט לבדי במשעול ההומה. צועד, תמיד
קדימה, ספק חושש ספק בטוח מדי. לא רואה לאן אני הולך, למרות
האור הנשפך על המבוך וצובע אותו בהילה חלשה. הדממה במוחי
השתיקה את שאון ההמולה שסביב. יודע הכל אבל בעצם לא יודע כלום,
והכי בטוח שאני לא יודע מה אני לא יודע. נשמע מוכר? נעים להכיר
- מבוך החיים.

תמיד אני נמצא שם, כלוא בין חומות הלא נודע, ללא מצפן וללא
מפה. אבוד, אך ממשיך לגשש אחר היעד הסופי. מתבונן סביבי, בוחן,
תוהה. על כל כותל מתנוססת מילה אחרת, רומזת מה מסתתר מאחוריו,
ומבלי לחשוף את המהות האמיתית אופפת אותו בענן של מיסתורין.
משפחה, חופש, אחריות, חברים, אהבה, הנאה, הגיון, בית, עבודה,
כסף, סיפוק, רוחניות, אגו... המילים מרצדות כנגד עיניי, כל אחת
מדגישה ומתבלטת על חברותיה. המחשבות מתרוצצות במוחי, מציפות
רגשות, ואלו מפעילות את חושיי ושואבות אותי למערבולת של
שכרון.

לא כל הדרכים מובילות לרומא ולא תמיד דרך התלם היא דרך הישר.
כל מפגש של דרכים הוא הצטלבות המציבה בפניי דילמה. באיזה נתיב
אבחר להמשיך בדרכי? מה מצפה לי מעברו השני של הקיר? ולאן אני
בכלל רוצה להגיע? אך אין בחירה זו פשוטה כלל וכלל ולכל החלטה
יש השלכות. כי במבוך החיים הפנייה ימינה מובילה למקום לא ידוע,
והפנייה שמאלה טומנת בחובה הזדמנות לא מוכרת.

בעוד נדמה כי הזמן הוא אויבי היחיד, אולי בעצם דווקא הוא החבר
האחרון שלי פה. הגבולות היחידים של המבוך הם אותם האלה ששכנעתי
את עצמי כי הם קיימים. הדרך הנכבשת תחת רגליי רצופה מכשולים
ומחסומים אינספור, ועם כולם יכול אני להתמודד. וכשנראה כי
ניצוץ התקווה דועך באופק ועמו כבתה ההזדמנות, זהו הסימן. הסימן
להתבונן אל המעבר, לחפש את אשר ספקני אם בכלל קיים, ולגשש
בערפל אחר הצעד הבא. לפתע נגלות דרכים עוקפות רבות, ופתאום מסך
גדול של מיסתורין מתפוגג ומתברר כי בחירתי היא דווקא הדרך
הפשוטה ביותר. כך, בדרכים לא דרכים, המסע במבוך החיים לנצח לא
תם. ואני, כמו חולות נודדים שממשיכים להתבדר באופן אקראי לכל
כיוון גם לאחר שהסופה כלתה, עוד תר אחר מקום לנוח בו, ללא
הועיל.

פעמים אני נאלץ לחזור על עקבותיי, ולעיתים זוהי משימה בלתי
אפשרית - ועל כך נאמר: את הנעשה אין להשיב. לא משנה מה יאמרו,
ואין משמעות לכמה שאני צמא לדעת ולאן שאני כמה להגיע, הכל צריך
להיעשות בעצמי. לי הכח הבלעדי לכתוב לעצמי את הגורל ולהתוות
לעצמי את המסלול. ודבר מה לעד יהדהד בראשי, מלווה אותי כענן
כבד, מוביל אך מרתיע: בתוך מבוך החיים אני רק חלק ממערכת
אינסופית שגלגליה עובדים ללא מנוח במהירות האור. מפחיד. אבל
מעודד. לעולם לא אעמוד במקום, תמיד אמשיך - לאן שלא יהיה, מה
שלא יקרה.