שכנה רעה נפלה בחלקה של סבתא שלי, לא סתם רעה, מרשעת. כזו
שמחפשת סיבות לריב בכל הזדמנות כי בלי איזה ריב טוב לא עובר לה
היום.

נגיד, באיזה יום אחד, היה פיגוע התאבדות במסעדה מול הבניין בו
סבתא שלי גרה. המזל האיר לה פניו כי היא בדיוק הייתה בטיול
בארצות הברית. הטיול, לא היה מתוכנן ואורגן כמה ימים קודם לכן.
אז במקום שיגרם נזק נפשי בלתי הפיך לסבתא שלי, שהיא גם ניצולת
שואה, בת שמונים. נגרם נזק נפשי הפיך במידה מסוימת, לאמא שלי,
שבאה להשקות את העציצים אצלה בדירה, בדיוק כשארע הפיגוע.

נו, היא כמובן לא לקחה את זה כל כך טוב, וסיפרה על השקט הנוראי
שהיה אחרי הפיצוץ. דקה ארוכה כזו, שממשיכה להתגלגל בתודעה שנים
קדימה, ואז הצרחות. היא ראתה הכל מהמרפסת. ב"הכל" אני מתכוונת
לכל הזוועות שאפשר לדמיין, אבל בעיקר לאלה שאי אפשר...
שעתיים אחרי הפיגוע, כשכבר אומנם שטפו את הדם מהרחוב, אך הרעד
בידיים של אמא שלי עוד הקשה עליה לאחוז כוס מים, נשמעו דפיקות
חזקות על הדלת. זו הייתה השכנה המרושעת הזאת שבאה לצעוק על אמא
שלי, שלכאורה זרקה בדלי סיגריות, למרפסת שלה. אמא שלי וסבתא
שלי לא מעשנות, אבל הפרט השולי הזה לא ממש עניין אותה ונראה לה
חסר חשיבות. כך גם ארבע-עשר הגופות שפונו מתחת לבית שלה שעתיים
קודם לכן. נדמה שבדלי הסיגריות היו בעדיפות ראשונה...

בערב ראש השנה יצאתי מביתה של סבתא שלי כשאני שקועה בשיחת
טלפון חשובה. הגעתי לחנייה, ושמעתי צעקות, הרמתי ראש ונתקלתי
בפרצוף המכוער הזה, של השכנה המדוברת.
"אנחנו מנסים לנוח ואת מדברת בקולי קולות בטלפון שלך", ובלה
בלה בלה...

בגלל הסיפורים ששמעתי עליה זה מכבר, החלטתי ביני לביני לא לתת
לה את הסיפוק שבריב. נכנסתי לאוטו, סגרתי את הדלת ונסיתי
להשלים את השיחה, מתוך מחשבה כמובן, שאם דלת הרכב סגורה וכך גם
החלונות, אין סיכוי שהשיחה שניהלתי תפריע למכשפה. אבל שיחת
הטלפון הייתה כבר חדשות ישנות, עכשיו היא כעסה על זה שהייתי
מספיק חצופה לא לענות לה. אז היא פשוט שפכה דלי מים שלם,
מהמרפסת שבקומה השניה, על גג המכונית הקטנה והחמודה שלי. אמנם,
נורא נבהלתי, כי המים שפגעו בגג הרכב עשו בום כזה, אבל בעיקר
נעלבתי. זאת אומרת, לא ממש נעלבתי באופן אישי מהזבל הזאת, אלא
מהעולם שמאפשר לאנשים כמוה להתקיים ולנסות לריב איתי ועוד בערב
ראש השנה.

לא עניתי לה ופשוט נסעתי משם.

אך כך, רצה הגורל, וסבתא שלי בקשה ממני אם מתאים לי, (וכמובן
שהתאים לי, כי אני לא מרבה לסרב להכנסה נוספת), לנקות פעם
בחודש את הגינה והחצר סביב הבניין. כל הבוקר, קיוויתי חזק בלב
שלא אתקל בה. אך הייתי צריכה לפנות את ערמת העלים היבשים
מהגינה, כף האשפה רק גרמה ליותר בלגאן והרוח העיפה את העלים
לכל עבר. הייתי כל כך מותשת אחרי ארבע שעות עבודה, כי לא ניקו
שם שנים. התבוננתי לכל הצדדים כדי למצוא איזה אלתור יותר יעיל
לאיסוף העלים, כשעיני נחו על מכסה מתכת ישן וחלוד שכיסה את
הברזים של בלוני הגז. הוא כלל לא היה מחובר, רק נח לו שם,
מתחנן לקצת יחס חם. הסרתי אותו בעדינות ואספתי בעזרתו את העלים
אל שקית האשפה, כשסיימתי חמש דקות לאחר מכן, באתי להשיבו
למקומו ומבעד למוסיקה מאוזניות האייפוד, שמעתי צווחות נמרצות.
הסרתי את האוזניות והרמתי ראשי והיא הייתה שם, צווחת לעברי:
"מי נתן לך רשות להשתמש בזה?" עניתי לה באדישות שאני היא זו
אשר נתנה לעצמי את הרשות.
"זה רכוש שלי, ואין לך שום זכות להשתמש בזה, אני אתלונן עלייך,
חצופה"

שיט, על המזל שלי, אלה היו בלוני הגז של המרשעת הזאת... הרמתי
אליה זוג עיניים עגולות ואמרתי
"את יודעת, שאף אחד בעולם הזה לא אוהב אותך?"
ופשוט הלכתי משם, מותירה אותה פעורת פה, כשמשמעות מילותיי
מחלחלות אל תודעתה...

פיטרו אותי יום למחרת מהבניין של סבתא שלי, ומשהו נסדק בתוכי,
הלכתי ברחוב ומלמלתי לעצמי
תמיד הרעים מנצחים, תמיד הרעים מנצחים, תמיד הרעים מנצחים,
כשפתאום ראיתי מול עיני קיוסק. אני לא שותה אלכוהול, אבל יום
זה הוא יום חדש, יום אחר, אז קניתי ששיה של בירות, וקופסת
סיגריות, למרות שהפסקתי לעשן, לפני יותר משלוש שנים. ישבתי בגן
ציבורי ופתחתי את בקבוק הבירה הראשון בחבטה על הגדר, הצתתי גם
סיגריה שגרמה לי להשתעל ולגמתי בירה שגרמה לי להיגעל. אך בכל
זאת, עד הערב, לא נשארו סיגריות בחפיסה, בירות במארז וגם לא
הרבה תאים פועלים בתוך המוח המושבת שלי. אז אחרי שהקאתי בפעם
הראשונה ולפני שהקאתי בפעם השנייה לקחתי מאיזו אישה זקנה שעברה
שם את התיק שלה וברחתי לאילת.

שם באילת, הציע לי איזה איש זקן אחד עם קעקוע על הזרוע, ועל
הצוואר, חדר חינם אם רק, אארח לו קצת לחברה בדירה הריקה שלו.
הוא גם כיבד אותי בעשן מבקבוק ובכמה כדורים קטנים עם פרצוף של
סמיילי... וגם שלח אותי לחלק אותם באיזה מסיבה תמורת מעטפות
קטנות כאלה. אחרי שלקחתי את הכדורים שהביא לי, עם סמיילי וגם
בלי, הייתי מתעוררת לפעמים בחדר אחר בדירה, לא כל כך לבושה.
אבל כל עוד הוא נתן לי מהדברים הקטנים והעגולים שלו, לא ממש
היה לי אכפת. הוא אהב אותי...

הוא לא באמת אהב אותי...

אף אחד בעולם הזה לא אוהב אותי...

יום אחד, פתחתי את העיניים בבהלה כי מישהו הרטיב לי את הפנים
במים קרים. הראייה שלי שהייתה מעורפלת החלה להתייצב וראיתי
אותה, מתבוננת בפני, מבוהלת, את השכנה הרעה של סבתא שלי.
"עדי", היא חזרה על שמי פעם אחר פעם, "עדי, בואי, אני אעזור לך
לקום. הבהלת אותי נורא. בואי אני אקח אותך בחזרה הביתה
לירושלים. המקום הזה, הוא לא בשבילך... את שינית את החיים שלי,
את יודעת, את שינית לי את החיים כשאמרת לי את המשפט הזה, ככה
בפרצוף"
גם את שינית את שלי, חשבתי לעצמי במירמור