היא כלבה קטנה ממין אנוש,
שחוטפת כל היום בראש.
היא צורחת
ואנחנו לא שומעים.
כך שנים.

היא תסתיר הכול, שלא תראו.
סתם נפלה,
זה באמת לא הוא.
היא סומכת עליכם,
שלא תרצו לדעת.

מגנה כך גם על הבנות,
כי ממשהו כאן, צריך לחיות.
על הצלב שלושים שנה,
ממסמרת את עצמה.

כאן הפחד הוא חבר קרוב.
את האל אפשר רק לאהוב,
כי רק הוא אולי יציל אותך.
כן, את יודעת.

תסחבי איתו כמה שנים.
האמיני, שקורים נסים,
שייקח אותו האלוהים
ולא אותך.

פזמון:
כך אצלנו בשכונה,
עם עצים וקצת גינה,
בורגנים עד לב ועצם,
מתחסדים בנשמה.
ואם יום אחד תמות,
הכלבה מהנבוט,
אז נאמר, "שלא נדע"
ונחזור אל השגרה.