הפרחח ישב על כרית דשא ריחנית, לאורה של קרן שמש רכה של אחר
צהרים מאוחרים.
הוא היה שקוע בניקוי יסודי של פרוותו המנומרת, לשונו המחוספסת
לא פוסחת על אף שערה.
מכול הגורים הוא היחידי שנותר. שניים לא שרדו את ההמלטה, אחר
כך נעלמה אימו ואז אחד אחרי השני, אחיו ואחיותיו. הוא לא ידע
מה הייתה הסיבה לכך שעזבו אותו בגפו, אך קיווה שהם נמצאים
במקום טוב, אולי אפילו ביחד, שבעים ומאושרים. הוא השתדל לא
לחשוב אחרת אפילו לרגע, למרות השמועות האיומות שרצו ברחוב
בימים שלאחר ההעלמויות.
הוא התגעגע לטעם המתקתק של חלב אמו החמים ולטיפולה המסור
והאוהב. התגעגע למשחקי ההשתובבות עם אחיו ואחיותיו. נגיסות
האוזניים, משיכות הזנב, הגלגולים על הדשא, הריצות והקפיצות
המטופשות.

החתולים הבוגרים בשכונה קראו לו פרחח, כי עדיין לא בגר אל תוך
שמו האמיתי. עוד אין לו פציעה או מום שיוכל להיקרא על שמם, או
אפילו איזה מעשה גבורה או קונדס מאפיינים. אז בינתים הוא
הפרחח...

מינוס ישבה ליד קצוץ-זנב, חטף-פתח ושימי.

למינוס קראו כך כי לפי השמועות, העירייה חטפה אותה יום אחד,
גנבה לה את הגורים של העתיד וכדי שכולם ידעו על כך, גזרה לה גם
חתיכה מהאוזן היפה שלה...

את הזנב של קצוץ-זנב, לקחו בכוח כנופיית נערים איומה, ששתו
מבקבוקי זכוכית ירוקים ושאפו עשן מסריח מנייר מגולגל. אחד מהם
חיבר את הזנב לצרור המפתחות שלו והם התרחקו משם בקול צחוק
גדול, מותירים את קצוץ-זנב שוכב רועד, מיוסר ומדמם.

חטף-פתח נקרא כך כי הוא יותר חוטף מפותח... בגלל שהוא כזה רזה
וחלוש...

ושימי. שימי הוא מלך השכונה! הוא תמיד סועד ראשון, וכולם מפנים
לו את הדרך... כל מי שאי פעם הטיל ספק בשלטונו ועדיין נותר
בחיים לספר על כך, היה נס מהלך... חתול סיאמי, חזק וגדול
מימדים בעל מבט כחול מצמית. הליכתו זקופה וגמישה, וצלקות רבות
מפצלות את פרוותו...
מספרים שהיה פעם חתול בית, אך הדברים אף פעם לא נאמרו בקול רם
ולבטח לא כששימי בסביבה. שמו, כשאר חייו, נשאר חידה. ייתכן
שהביא את השם איתו, מאותו בית מסתורי...

ארבעת הצווארים נמתחו לקול צעדים ותקתוק ציפורניים על האספלט,
מרחק מה ממקום מושבם של החתולים.

"תראו, תראו את הפרנססה דה-לוקס הזאתי" אמרה מינוס בזלזול
בוטה.

הפרחח התבונן בכלבת הלברדור הלבנה שהלכה קשורה ברצועה לצד
בעליה, גברת תמירה וזהובת שיער עם צעיף אוורירי מקושט כותרת
זהב עדינה. זה היה הצעיף היפה ביותר שהפרחח ראה מעודו והוא
התקשה לנתק ממנו את עיניו ולהתבונן באובייקט המדובר, הכלבה
הלבנה.

"הולכת שם כאילו היא מלכת העולם, פחחחחח, תאמינו לי, לכלבים
האלה אין אפילו טיפה של כבוד עצמי. מלקקים לאדונים ש'להם
ומשפילים ת'עצמם בתעלולים ט'פשים. בשביל חתכה בשר יבש, ואז עוד
נשארים כלואים בחדר מטר על מטר, מחניק מריח שמנים ארומטיים
ופוטפורי"...

שימי נעמד על רגליו, והתמתח, חיכך עצמו בגזע עץ ודילג בגמישות
אל עבר הכלבה ובעלייה...
"מה ת'ה עושה שימי? השתגעת' או מה" צעק לעברו חטף-פתח"
"עושה שמח" ענה לו שימי בטון שובב.
הוא חישב במהירות את אורך הרצועה של הכלבה והתקרב די הצורך
שתבחין בו אך לא תוכל להגיע עד אליו. ואז ילל יללה רועמת
ומתריסה...
הכלבה מתחה בכוח רב את הרצועה, חשפה שיניים גדולות לבנות
וחזקות נהמה באיום ואז החלה בסדרה של נביחות פרועות, כשהיא
מזנקת אל עבר שימי ומוכנעת על ידי הרצועה בכל פעם מחדש. שימי
התבונן בה באדישות רבה ובמבט מתנשא וליקק את כף רגלו ממש במרחק
נגיעה מהד נשימתה...
"די חלבה, מספיק" גררה הגברת התמירה את הכלבה, כשהיא נשענת בכל
כוחה לאחור ומחזיקה את הרצועה בשתי ידיה...
זו בהחלט הייתה מהומה ראויה לשמה...
מינוס, קצוץ-זנב וחטף-פתח התגלגלו מצחוק...
"תראו, תראו אותה, ת'מושפלת הזואתי"
"מושפלת, מושפלת" הם יללו אחרי הכלבה...

הפרחח היה חסר נשימה ורק כשהגברת והכלבה התרחקו משם, הוא שם לב
שהצעיף נעלם, הגברת כבר לא לבשה אותו. הפרחח התבונן לכל
הכיוונים, אך לא ראה את כותרת הזהב היפהפיה בשום מקום. על אף
פליאתו הניח לכך וחזר לעיסוקי הניקיון. אומנם פרוותו לא לבנה
ומטופחת כשל כלבת הלברדור, אך הוא לא אהב את תחושת האבק.
כשסיים, מתח את גבו והחליט ללכת לטייל בכיוון בו פסעו קודם לכן
הגברת וכלבתה...

כבר החל לרדת ערב  ובדיוק כשהפרחח תכננן לחזור על עקבותיו, ראה
דלת זכוכית מוארת ורחבה הפונה לגינה מטופחת. הוא קיפץ וטיפס על
הגדר, התקרב די הצורך והתבונן פנימה. כלבת הלברדור, ישבה על
כרית רחבה במרכז הסלון משעינה את ראשה על בירכה של הגברת, שכבר
לא היה לה צעיף. אך הוא זיהה אותה בשל שיערה הזהוב שנפל ברוך
על כתפייה. היא התבוננה בטלויזיה רחבת מסך, וליטפה בהיסח דעת
מאחורי אוזנה של כלבתה בטבעיות ורוך. עיני הכלבה היו עצומות
וגופה נינוח.

הפרחח חשב לעצמו שלא היה מתנגד להיות שם במקומה, אחרי ארוחה
דשנה, מתענג ממגעה הרך של האישה זהובת השיער. הוא עדיין לא עבר
את החורף הראשון שלו, אך שמע כי זאת איננה חוויה נעימה במיוחד
ושרבים מהם לא יצליחו לשרוד אותה. אפילו לא היה אכפת לו שיקראו
לו בשם מטופש כמו מיצי או פיצי ובלבד שלא יצטרך להסתתר מהקור
העז.

הוא חזר בראש מורכן וראה את קצוץ-זנב, את מינוס ואת חטף-פתח
יושבים וממשיכים להתבדח על ה"מושפלת". שקוע בהרהוריו התקדם אל
עבר מיכלי הגז שמאחורי הבניין, כשפתאום, קפא על מקומו. שם, עמד
שימי, ומשך מתוך השיחים את הצעיף עם כותרת הזהב. הוא התיישב
בכבדות לא אופיינית, אסף אל בין כפותיו את הצעיף, הניח אליו את
ראשו וגרגר גרגורים רכים וענוגים כשבמבטו עצב וגעגוע לבית...


(הסיפור נכתב בהשראתה של מילי כרמל)