היא עמדה לבדה - שם, ברחוב החשוך.
חולצתה הלבנה הייתה קרועה מעט בחלקה העליון.
אך לא בצורה מחשידה, היא תתפור אותה מחר, דבר ראשון על הבוקר.
הרחוב החשוך היה שומם,
השקט החריש את אוזניה,
היא לא יכלה יותר והחלה לרוץ.
הצחוק הצורמני הזה,
הוא לא הפסיק.
היא רצה מהר יותר,
המהירות שלה רק התגברה מרגע לרגע.
וברגע אחד - רגליה כשלו,
היא נפלה על המדרכה - אך לא הרגישה דבר.
ראשה היה מורכן.
היא לא בכתה,
למעשה , היא לא עשתה דבר.
בבת אחת, היא קמה,
עקביה מטופפים על הכביש החדש,
שני רחובות הפרידו בינה ובין ביתה.
היא צעדה, לא ברור אם בנחישות או מתוך הרגל.
המפתח הסתובב בחור המנעול,
כנראה שההליכה הייתה מכורח ההרגל,
היא לא זכרה כיצד היא הגיעה לשם,
למקום שאותו כינתה בית,
אך לא היה כזה כבר הרבה זמן.
נעליה נחלצו בקלות,
והיא כבר הייתה במיטתה,
בוהה בתקרה,
בלי להשמיע קול.
השעות עברו, או שאולי היו אלה כמה דקות?
נדמה היה שהזמן קפא, עיניה נעצמו - היא נרדמה.





לא היה לה קל לגדול. נדמה היה כאילו כוח מסוים מנסה להקשות
עליה, מניח על גבה קורה שעליה לסחוב, לסחוב ולא להסיר לעולם.
זה לא היה אלוהים, היא לא האמינה בו.
עוד מאז שהיא הייתה קטנה, כשתולי נדרס - באותו יום קיצי. היא
הייתה בת 5, עם השמלה הזו שלה, האדומה עם הציור הוורדרד, זה
היה פיל? היא לא זכרה. כבר אז היא הבינה שמשהו פה לא הגיוני.
סבתא סיפרה לה שאלוהים תמיד ידאג לה, כי היא הייתה ילדה טובה.
זה לפחות מה שזכרה. הוא לא דאג, הוא הרג את תולי. והיא - הייתה
ילדה טובה.
משהו לא הסתדר.
גם הגירושים של ההורים והחלטת השופט שהיא תישאר עם אימה לא היו
לגמרי ברורים לה.
אין אלוהים החליטה. רק כוח, אולי אנרגיה , שלפעמים בחר
להתערב.
זה לעולם לא היה לטובתה.
"גילי, כבר שבע וחצי, את צריכה לקום. יש היום בית-ספר".
אימה קטעה את מחשבותיה.
היא קמה בלי לומר מילה והחלה לצחצח את שיניה.
מבטה היה קפוא, המחשבות התרוצצו בראשה.
התנועה הזו, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, כאילו המשיכה מעצמה.
משחת השיניים שנפלה קטעה את מחשבותיה,
היא הסתכלה במראה ולא זיהתה את הדמות.
היא הבחינה בכמות הקצף בפיה ופתחה את הברז. ידה הפכה למעין
קערה, סוף סוף פיה היה נקי.
התלבושת הבית-ספרית נחה על מיטתה עוד מצהרי היום שעבר.
היא פשטה את הפיג'מה והתלבשה במהירות.
למטה, חיכו לה תה ועוגיות, גם הסנדוויץ' עם חמאת בוטנים שהיה
הקבוע שלה.
היא לא נגעה בדבר.
רק עלתה לקחת את הילקוט ויצאה מביתה.

היא נכנסה לכיתתה והתיישבה בשקט במושב.
שנייה מימין בשורה השנייה.
השיעור הראשון היה מתמטיקה מוגבר - 5 יחידות.
למזלה, אף אחד מחבריה לא היה איתה בהקבצה.
המורה נכנסה באיחור של שתי דקות, זה לא הפריע לאף אחד.
היום הם למדו על וקטור - קו בעל אורך וכיוון.
היא תהתה מה הכיוון שלה בחיים ומה הולך לקרות איתה עכשיו?
היא צריכה להיבדק?
"גילי את איתנו?" המורה קטעה את מחשבותיה.
היא הסתכלה על ורדית ולא השיבה. המורה חזרה על שאלתה "את איתנו
גילי?".
לפתע היא התעוררה בחדר צבעוני להחריד. היא לא הצליחה להיזכר
כיצד היא הגיעה לשם.
"זו רק ירידה בלחץ דם" שמעה קול לא מוכר הרחק ממנה. את הקול
שבא אחריו היא זיהתה מיד.
מדוע אבא נמצא כאן? היא לא הבינה.
הקשר שלה עם אימה היה רופף. האישה הזו הייתה זרה לה. כבר מגיל
קטן הרגישה מעין ניכור לא ברור כשהייתה לידה.
את הנחמה שלה מצאה באביה שהיה החבר הכי טוב שלה. היא תמיד ידעה
שיש מישהו שהיא יכולה לדבר איתו על הכול.
אבל מה תגיד לו עכשיו? היא לא יכולה לספר לו את שקרה לה. לא,
לא לו. הוא לא יבין. הוא רק יכעס עליה.
עליה? או על הבחור בעל הקול הצורם כ"כ שעדיין הדהד בראשה?
הכעס התפשט בכל גופה, למה לי? למה דווקא לי? למה זה קרה לי?
קול שבר האגרטל גרר את כניסתם המיידית של אביה ואחות בית הספר.
כנראה שזה היה הקול הלא מזוהה מקודם.
"הכל בסדר" היא אמרה וחייכה. פניה היפות היו שקרניות כל כך. אך
אף אחד לא הבחין בהן.
גם לא אבא שהכיר אותה טוב יותר מכל אדם אחר.
אחר הצהריים היא תלך להיבדק, החליטה בינה לבין עצמה. היא תבקש
מניר שיתלווה אליה, הרי אחרי אביה הוא היה האדם הקרוב ביותר
אליה.
היא פגשה בו בכיתה ג', כשהגיעה לבית הספר החדש. השיער הג'ינג'י
המקורזל, הנמש הבודד על האף והחיוך המתוק הבהירו לה כבר מהרגע
הראשון שהם הולכים להיות חברים טובים. הוא היה איש סודה, היא
סיפרה לו על כל הבעיות בבית והוא היה גורם לה להתגלגל מצחוק
ולשכוח מכל הצרות. הם יכלו לדבר שעות, היא אהבה אותו כל כך על
שהיה המפלט שלה.
לאחר שיעור תנ"ך, השיעור האחרון לאותו היום, היא שאלה אותו אם
יוכל להתלוות אליה. הוא שאל "לאן?" והיא ענתה שהיא צריכה ללכת
לביה"ח והיא מפחדת לעשות זאת לבד. פניה הרציניות הפחידו אותו,
וזרם של קור עבר בעצמותיו וגרם לשערותיו לסמור. תמיד היו לו
מעין תחושות מקדימות שסייעו לו בכל מיני תחומים ובעיקר
בלימודים. איכשהו כל ניחוש שלו היה בול. הוא לא הבין את זה
באותה התקופה.
הוא התעלם מהתחושה הנוראית שאחזה בו והם החלו לצעוד יחדיו
לביה"ח, ע"פ בקשתה של גילי.
בתחילה, הוא לא אמר דבר, שניהם שתקו, פעולה שלא הייתה אופיינית
כשהם בילו יחדיו.
את השתיקה שברה גילי, כשהחלה לספר על אירועי הערב שעבר. זה קרה
לאחר שיצאה מביתו של ניר.
כהרגלם הם צפו בטלוויזיה יחדיו, שיחקו קצת בפלייסטיישן החדש
שלו, ועברו לחדר לשוחח על כל נושא שהיו חפצים בו. זה היה יכול
להיות כל דבר - משיחה שטותית על הקארה החדש שלה, ועד לשיחה
נוקבת על מהות האלוהות או על נבכי נפשו של האדם. הם הכי אהבו
לדבר על "יחסינו לאן", גילי הייתה משתטה ואומרת שאין ביניהם
כלל יחסים. היא פשוט מנצלת אותו לצורך שעשוע זמני ותו לא.
בקרוב הוא יימאס עליה והיא תעבור לבא אחריו. הזיק בעיניו של
ניר היה ניצת והוא היה משתיק אותה בנשיקה סוערת.
נשיקה שהייתה כל כך שונה מזו הכוחנית שהיא חוותה אתמול,
כשהזיעה המצחינה נטפה עליה.
אתמול, לאחר שניר השתיק אותה בנשיקה, בפעם המי יודע כמה, היא
הצהירה שהיא עייפה, ושהיא מעדיפה לנמנם קצת לפני שתצא בחזרה
לביתה. הם שכבו מכורבלים במיטתו. היא לא יכלה לחשוב על דבר
מרגיע יותר. שם הרגישה הכי בטוחה בעולם.
בסביבות 2:00 היא ראתה הודעה מאימה שטענה שהיא מודאגת. ניר ישן
ולא נראה לה הגיוני להעיר אותו כדי ללוות אותה. הרי הבתים שלהם
היו במרחק שלושה רחובות האחד מהשני, והעיר הייתה שוממת בשעות
הללו.
היא המשיכה וסיפרה לו על הגבר שפגשה אתמול במפתיע.
דמעה זלגה על לחייה.
ניר כבר הבין, היא לא הייתה צריכה להמשיך.
לפתע נדמה היה לה שהיא שוב שומעת את אותו צחוק צורמני.
לא הייתה לה שליטה על גופה. רגליה הדקות והקלות החלו לפעול
בעצמן, במהירות מסחררת.
אביה מגיל קטן הפציר בה "לפני חציית הכביש הסתכלי שמאלה ימינה
ושוב שמאלה". הוא שמר עליה מכל משמר.
מוחה לא תפקד, רק הרגליים הזריזות פעלו, והיא לא שמה לב למשאית
ששעטה לעברה מצידה השמאלי.

כשהגיעה לביה"ח , כבר לא היה טעם להיבדק.
שעת המוות כבר נקבעה.