[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







פלורנטין סגל
/
נדודי שינה - חטיפה

יש לי נדודי שינה אבל גם יש לי סוד, לא יודעת אם הוא ענק אבל
בשבילי זה סוד שפשוט אי אפשר להתעלם ממנו להרבה זמן... הפנטזיה
שלי זה בעיקר על חטיפות ואקשן, אני שונאת סרטי אקשן למעט
ספיידרמן וכדומה אז אין לי מושג איך הגעתי למצב הזה:
לא מזמן ראיתי משהו בטלוויזיה וזה החזיר לי לגמרי את הפנטזיות
והמחשבות הטורדניות על דברים כאלה, אני אפילו מתביישת לספר את
זה למחשב שלי כי זה נוגד את מה שאני בעצם וקשה לי לתפוס את זה
בקטע שאולי אפשר להגשים חלק מזה בלדבר על מה שמציק אולם מה
שחיפשתי תמיד בספר או בסרט לא מיצה גם טיפה בים כי זה אקשן
ספציפי... למשל דוגמא, סרט שמופיע בו חטיפה ומבוצע טוב כמו
שהפנטזיה שלי מגיע בסופו של דבר למעשים קיצונים כמו סכנות
וכאבים ובראש לי זה לא ככה בכלל.
חטיפה מבוססת על מה שהחוטף רוצה להשיג מהטיפוס שהוא חוטף כמו
כופר, אמת, אי תנועה.
הפנטזיה שלי מבוססת ככה, יש כמה סגנונות ובאף אחד מהם אין
אלימות וכו':
אני הולכת ברחוב לתומי ופתאום מישהו שמסתתר מאחורי קיר מתנפל
עליי מאחוריי וסותם את פי עם חומר הרדמה... קודם נאבקת, נחלשת
ונרדמת, הוא לוקח אותי למכונית גדולה שחורה עם עוד שני אנשים
בפנים, שם אותי מאחור ונוסע לאיזשהו מקום.. עוצר! מרגישה את
התנועות איך שהוא מחזיק אותי תוך כדי הרדמה ויש קושי להתקומם
נגדו, מכניס אותי לתוך חדר עם מיטה אחת... יש שם רק חלון אחד
גדול וכל החדר אפור עם סימנים של קיר עבש וישן, נראה כמו חדר
מתוך בניין נטוש... הוא כובל אותי לשלד של מיטה בלי מזרון עם
אזיקים קצרים, אני על הרצפה בינתיים מתעוררת ומתאוששת, המומה
ממה שקרה לי והרגשתי באותו רגע, רועדת מפחד והבן אדם נכנס
לחדר... מדבר איתי ואני שואלת אותו איפה אני אז הוא אומר לי
קודם שלא ייפגעו בי כל עוד לא אעשה כלום, עוד בן אדם נכנס אומר
לו משהו בלחש, הבן אדם הראשון מרמז לחבר שלו שישמור עליי ואני
מבינה זאת כי זה היה שפת הגוף שלו איך שהוא הלך. הבן אדם השני
מסתכל עליי בפליאה ואני שואלת אותו איפה אני אז הוא אומר לי
שאי אפשר לספר לי, כשגם הוא הולך אני מנסה לצאת מהאזיקים
בהצלחה, הולכת לאט, פותחת את הדלת ומסתכלת אם יש מחוץ לחדר
מישהו (אין אף אחד), רצה לכיוון היציאה שוב מביטה לצדדים, רואה
מישהו מתקרב לוקחת מוט ליד ומתכוננת... פגעת בו בעין ובורחת...
מסתבר שהבית הוא מפעל נטוש הנמצא בנמל ואני כנראה מאוד רחוקה
מהבית כי הוא לא מוכר לי אבל בכל זאת בורחת ולא ידוע לאיפה אז
אני מגיעה לכביש אחרי כמה זמן, מנסה לעצור מכונית ושוב מכונית
גדולה אבל אחרת כמו משאית קטנה בצבע אדום עוצרת, הנהג שואל
"לאן את נוסעת?" אז אני עונה "הרצליה"... "בסדר, תעלי" עליתי
ואז רואה מאוחר יותר אקדח  כי הסתובבתי לאחור לראות אם אין שם
מישהו רודף אחריי, נבהלת... הוא מבין שראיתי את האקדח, באותה
שנייה שאני מנסה לצאת מהרכב הוא נועל את הדלתות ונוסע חזרה
לנמל. אז הבנתי שהוא אחד החוטפים, מסתכלת עליו בחשש שמא יעשה
משהו, הוא עוצר את הרכב, מכוון אליי את האקדח, יוצא מהרכב נועל
אותו ואני נאבקת, לוקח אותי בכוח למפעל הנטוש והפעם עולים
לקומה אחת במעלה המדרגות עשויות מעץ חרוך כמעט וכל הזמן הוא
מוביל אותי בכוח עם הידיים מאחורה, הוא יותר חזק ממני. חדר אחר
שיש בו שולחן משרדי, חלון ענק עם תריסים שבורים ונראה כי זרקו
דרכו אבן ושברו את הזכוכית וכסא. הוא מוציא מהמגירה בשולחן
חבל, קושר אותי מאחורי בגב לכסא ואני בינתיים מנסה להיאבק
וצורחת "הצילו" כל הזמן אבל הוא מצליח ולבסוף הוא קושר אותי גם
ברגליים של הכסא (תרתי משמע), רוצה לצאת מזה בכל הכוח ללא הפסק
אבל זה כואב יותר ויותר כמה שאני נאבקת חזק עם הקשר, זה צמוד
ונהדק חזק בידיים.
אני כותבת את זה כי אני מרגישה את זה, זה ממש לא נעים, זה למה
כל הזמן ניסיתי לדחוק את הכתיבה כי זה כמו להגיד לפסיכולוג שיש
בי שיגעונות ודמיונות שלא צריכים להיות שם וזה נכון. אני זקוקה
לעזרה ולהכוונה, הפנטזיות האלה עולים כל פעם שיש בטלוויזיה
חטיפה באותו סגנון או אחר ואז הם לא נעלמים עוד הרבה זמן ובגלל
זה כל פעם שאני צופה בקטעים כאלה, זה מעלה לי שוב את הרצון
לדמיין ואז גם עולים האובססיה לראות שוב אותו קטע אבל בסרטים
אחרים או לחפש ספר על זה. סרטים כאלה נגמרים מהר וגם הקטעים,
בטלוויזיה אני מחפשת תכנים של אקשן שדומה לזה אבל כל פעם
מתאכזבת. הדמעות יורדות והמחשבות רצות ואין כוח להמשיך הלאה כי
גם במחשב אין לבטוח למרות שיש סיסמה. אין לי מושג למה יש לי
פנטזיות זה כמו זיכרונות מהעבר, אין לי רצון שזה אי פעם יקרה
במציאות ולא ידוע לי עניין כזה שהייתי בסיטואציה משונה זאת,
הלוואי ואדע כמה דברים על הנושא כדי להעמיק בדבר.
המשך: האחראי שחטף אותי צועק עליי "את רוצה לברוח?! את לא
תברחי מאיתנו, אם לא תפסיקי להתנגד ולצרוח אצטרך להרגיע אותך
עם זה! את לא רוצה סמים, נכון?" אני מנענעת לצדדים כאות לשלילה
ברעד ובמבט קר - אלה היו סמים מתעתעים את האדם שזה מאוד כואב
הראש ואחר נרדמים. "אז תפסיקי מיד ותירגעי! אחרת גם תהיי פה
עוד הרבה זמן ואת לא רוצה." המשיך להיות תוקפני אבל הוריד את
הטון בהדרגה והחליף לקול של איום. צעקתי "תוציא אותי מפה! למה
אתם לא נותנים לי לצאת? אני רוצה להשתחרר" תוך כדי גם בוכה,
האחראי הולך לאולם הגדול באותו בית ואני נשארתי שוב להיאבק אבל
בשקט ללא הצלחה פתאום אני קולטת שהכסא קצת סדוק אז ניסיתי כל
הזמן לקפוץ איתו כדי לשבור אותו, שלושת החוטפים שומעים את
הדפיקות ובאים לחדר, הפסקתי לפני שהם באו והחוטפים פשוט ראו
אותי רגועה יותר ולא ידעו ממה נבעו הנקישות החזקות... האחראי
סימן לשניים האחרים לחפש מסביב לבניין, הם הלכו, גם האחראי
ועכשיו יכולתי לשבור את הכסא הארור שעליו ישבתי ולזחול לאחור
בשביל לחפש משהו חד לחתוך את החבל הכרוך בין ידיי. רואה
בינתיים שברי זכוכית גדולים, לוקחת אחד ומתחילה לנסות לחתוך
לאט ובבטחה את החבל ואפילו שזה קצת מכאיב לי אני ממשיכה לנסות.
זמן עובר, האנשים עוד לא חזרו ואני כבר חתכתי את החוט האחרון
של החבל, משחררת את הרגליים מהכסא שנשבר, שוב מנסה את מזלי...
מביטה לאולם הכניסה ורק אחד החוטפים נכנס עתה למתחם אז כנראה
שבאמת הם לא היו בטווח שמיעה ולא יכלו לעשות דבר כל עוד היו
בחוץ.  מיד - לוקחת מה שנמצא לידי, זה היה נראה כמו קרש עץ
שהיה חלק מהחלון שנשבר ומכה בו את האיש, רצה לכיוון הכניסה
והפעם לא מביטה בזהירות, מיד חוצה את הבניין לאחור מהכיוון
השני שבו הם נמצאים כי ראיתי אותם במרחק 5 דקות ממני אך לא ראו
אותי ויש לי הזדמנות לברוח מהר ככל האפשר ולא להיתפס על ידם
שוב.
הפנטזיה מחליפה את עצמה לסיפור והדרכה עצמית, כדי להציל אותי
מהתסבוכת הלא משמעותית בכל התקרית הממושכת בכל שעות הלילה
המאוחרות ונדודי שינה שלא נפסקים עד הצורך לעצום עיניים ולישון
עם חלום שמשלים את עצמו, בגלל שסיפרתי לעצמי סוף טוב.
יש לי עדיין מחשבות על זה אפילו שכתבתי, הקטע שראיתי בטלוויזיה
היה לקוח מפרק הבא של "חסמב"ה דור 3" ובגלל זה רציתי לחלוק
אותו עם המחשב כי זה בטוח העתקה אבל גם גרם לי לחשוב הרבה על
הסיטואציות וכבר מחכה לראות באמת מה יקרה. כל פעם שאני יושבת
וחושבת על זה או שפשוט בא לי בפלאש מהיר אז אני נכנסת לעומק
וכאילו ממש שם נמצאת, מקבלת צמרמורת וכשאני יוצאת מהמצב של
הפנטזיה - לא יוצא טוב! נגמר בסחרחורת וקצת דמעות שלא נשלטות
על ידי. כואב לי אפילו שזה נכתב דרך הידיים ולא נאמר במילים,
אני רוצה להפסיק את העינוי הזה עכשיו ומיד... ממש לא נעים
לפנטז או לקבל פלאש מדבר שאתה מייחל לו אבל לא באמת כי זה כמו
מציאות, אני מפחדת שפה נגמר לי הדמיון ואין לי דרך חזרה, אני
לא ילדה קטנה שחולמת להיות נסיכה או ילד בן 11 שחולם להיות
גיבור על, המציאות גובר על הדמיון וכך גם הפנטזיה על הבחירה
איך לחלום. זה לא שמשעמם עכשיו ומתחשק לי לחלום כמו לשתות
קולה, זאת פנטזיה לא רציונאלית בהחלט ויש להפסיק הדבר מיד ועם
זאת לא נגמר הרצון לאקשן בחיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במטוס, בדרך
חזרה, ניסיתי
לחשוב למה בעצם
אני חוזרת.

א. כי יש מלחמה
ב. כי יש במה
חדשה

אחת שלא מזדהה


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/8/11 15:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פלורנטין סגל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה