בין סדרות הראלטי המשונות לשלטי הענק הפזורים בכל רחבי העיר,
ניצב עולם הלוקה במחסור עצום במילים. ביום שלישי האחרון
הוזמנתי דרך חבר לפרימיירה של סדרה חדשה שתעלה בקרוב בערוץ
שמונה של הבמאי אלעד גולדמן, בסוף ההקרנה עלו מספר אנשים לא
קטן ביניהם תיקי דיין והחלו מודים בקול איתן לכולם, מיוצר
הסדרה ועד למפיקות שהזמינו סושי לתיקי דיין כמובן, גם אם הדבר
נאמר בהומור, כל זאת ועוד בין כל מטרי התודות האפשרים אפילו לא
תודה אחת נאמרה לכותב התסריט,מדוע, הסיבה לכך היא שלא קיים
כותב תסריט לתוכנית זאת, האם נגמרו לנו המילים או שמא הפכנו
ליהיות עוד אחת מאותם תרבויות בהם שפה ואומנות לא עולות בקו
אחד עם רייטינג ורכילויות.
מחסור זה הלך וגדל כבר מלפני עשרים שנה, כשיצאו הטראנסים
הראשונים והחליפו את המוזיקה הישנה העטורה במילים לצלילים
רועשים הנעשים על ידי עיוות כלשהו של מחשב, לא סתם ישראל ידועה
בתור מעצמה של טראנס ואלפי חובבי מוזיקה אלקטרונית ברחבי העולם
ששים וממלאים את המועדונים הגדולים את קרחות היער וכל מקום
בעולם בו מופיע אחד מאשפי הטרנס העבריים, אפילו המוזיקה שלנו
איבדה את קולה מעניין מה היה אומר מאיר אריאל על כך או אולי
ביאליק, האם זוהי המדינה היהודית לה כולם ייחלו, מתי ואיך
הפכנו לאומה שבה מילים הם סתם עוד פריט שולי?
מועדני הלילה הפזורים הפכו כה פופולרים שאנשים מוכנים לעמוד
בהשפלות הסלקטורים הקשות רק על מנת להיכנס למקום בו מילים לא
חשובות, אנשים ניגשים אל נערות ומחלים לרקוד עימם, כשירצו
להזמין מישהו או מישהי לשתות יסמנו להם עם הידיים כאילו הפכנו
כולנו לחרשים הלא זה קל יותר מלהתבטאות, מלהגיע חסר ביטחון אל
אשה ולחפש משפט מצוץ מהאצבע שבוודאי היא שמעה כבר ממיליון
גברים אחרים, הפכנו לתרבות סגורה. בהיותי מתחבט עם השאלה להיכן
נעלמו להם המילים, איך כל שיחה פשוטה הופכת בקלות יתרה לוויכוח
ואיך כל שיחת טלפון בין חברים התחלפה בכתיבת הודעה מהירה,
הבחנתי בזוג צעיר שחלף מימיני הם הלכו מחובקים ולא הוציאו הגה
התהלכתי אחריהם מספר דקות ובחנתי אותם, רציתי שהם ידברו אך
כלום לא קרה כשנהיה לה קר היא פשוט הזיזה את הידיים והוא הגיש
לה את מעילו, נדמה היה כאילו האהבה שלהם השתיקה את כל המילים,
הסתובבתי והרגשתי רע חשבתי מה היה חושב דוסטויבסקי על כך ואיך
היה נראה מחזה שייקספירי של ימים אלו.
אז הסדרות והמוזיקה הבילויים והרומנטיקה האם הכל נגמר, זהו,
זה העתיד שכולנו חפצים לו, התקשרתי אל חברתי לשעבר, שאלתי אותה
במבוכה, מה הייתה הבעיה מדוע זה קרה, איך זה שנפרדנו בשתיקה,
מהעבר השני היא ענתה, פשוט נגמרו לנו המילים, טרקתי את הטלפון,
עליתי על רכב ונסעתי לירושלים להופעה של אינפקטד משרום כל הדרך
חשבתי אולי אני הבעיה אולי הפעם אני לא אצטרך מילים, אולי גם
אני אהפוך להיות חבר באגודה של האילם הישראלי.
|
