מבחוץ לא רואים
את הסדק
בכל בוקר אני מקפידה לכסותו
בשכבה עבה של מייק-אפ
והכחשה

כבר כמה שבועות
מאז הגשם ההוא
והמרדף ברחוב המשופע
והכל כרגיל
לכאורה

לפעמים אני מודדת
את הסדק כדי לוודא שהוא
עוד לא
משבר
אני תוהה אם זה יכול לקרות
ברגע אחד
חסר תקנה
מסוג הרגעים שמבקעים
את החיים לשניים
ובמשחק אכזרי של ים-יבשה
גורמים לך לבחור
צד

זה לא הוגן מה שאתה עושה
לנו עם הפסיביות שלך
האחריות מוטלת עליי
כמו שמיכה כבדה
לתקן את זה
מאז שעברנו דירה
אני לא מוצאת את ארגז הכלים

גרוע מזה,
אני בכלל לא מחפשת

לבסוף החיים מצטמצמים לדברים
השוליים להחריד
בחירת שידה
לחדר השינה,
רכישת סכו"ם,
הרמת טלפון מכורח
יותר מאשר
מרצון,
אגירת חפצים
והשלכתם
ניסיונות נואשים
להתחיל או
לסיים

לבסוף גם מכל אלה
לא יישאר
דבר
הפרידה הופכת למצב קיומי
והגעגוע
להפרעת קצב

זה מאכזב אותי לגלות כמה
הפחד משתק
אותי
ישנן שתי תגובות
קלסיות לפחד:
לברוח או
לקפוא

אני ממחלקת הקפואים.
כבר כמה ימים
שהטמפרטורה שלי
צונחת
ואני קודחת
מרגש
שלא יוצא
החוצה

אין לי כוח לטפס
את ההר הזה
מה היה לי רע
במישור?

במישור הפילוסופי הצדק עימך
אבל הרי זו עובדה ידועה
שפילוסופיה
וצדק
לא הולכים ביחד
לעומתם,
חרדה וכאב בטן
תמיד באים בזוגות.

אסונות באים
בשלשות.

אני כל כך קודרת
בזכותי תעלה הכינרת
בעוד כמה סנטימטרים לפחות
עד אחד מהקווים
האדומים

יש לי ברקים
בנפש ורעמים בבטן
ושמש אין
אפילו לא יונה
עם עלה של זית
שתבשר את תום
המבול
המחריב הזה.