הכול התחיל ביום הזה, יותר נכון להגיד בלילה.. זה מתחיל כשאתה
במיטה שלך ויודע שמחר זה היום הגדול, יום שיותר גדול מיום
הולדת יום, ןשיותר מרגש מללכת פעם ראשונה לבית ספר כי אתה בעצם
לא באמת יודע מה יש שם. יש הרבה סיפורים, הרבה תמונות והרבה
שמועות אבל בתכלס לכל אדם "שם" זה דבר אחר לגמרי אפילו אחים
תאומים זהים שהולכים לשם לא חוזרים אותו דבר. זה הדבר שכשאתה
במיטה יום לפניו את מתהפך מצד לצד, במוח שלך רצות אלף ואחד
מחשבות שאתה לא הכי סגור עליהן "האם ארזתי הכול?", "האם אני
אהנה?" ועוד. הדבר הזה שאני מדבר עליו הוא היום הראשון שאתה
הולך לצבא, לבקו"ם כדי להתגייס למשך תקופה לא קצרה בכלל של 36
חודשים מלאים שזה 3 שנים. 3 שנים מהחיים שלך שאתה תורם אותן
למדינה, למדינה ישראל שנתנה לך הכול במשך 18 שנים שחיית בה בלי
חשבון ובלי דאגות ועכשיו היא דורשת חזרה. דורשת שתתן את גופך
את נפשך את זיעתך לטובת ההגנה על המדינה.
אני זוכר את הלילה שלפני, שהתהפכתי בלי סוף, לא ידעת מה מצפה
לי שם ועד שנרדמתי הגיע כבר הבוקר המיוחל, אני זוכר אתת אמא
שלי, אבא שלי, וכל שאר בני המשפחה מתארגנים ומעירים אותי.
התארגנתי במרץ רב צחצחתי שיניים, אכלתי ארוחת בוקר ויצאנו
לדרך, שם פגשתי את כל החברים שבאו ללוות אותי לגיוס. אמא שלי
הרגישה כאילו היא נפרדת ממני לתמיד כאילו הילד הקטן שלה, הבן
זקונים שלה גדל ופורש כנפיים ועוזב את הקן. בבקו"ם איך שאתה
נכנס יש מאות ילדים כמוני שרק מחכים שבצד הלוטו שנמצא הרחק
בשמים התמזל מזלם ויוגרל שמם לעלות לאוטובוס שייקח אותם לצבא
והנה אני רואה את שמי מופיע במעלה הלוח באותיות אדומות. אני
מתקדם לאיטי לכיוון האוטובוס ורואה מרחוק איך אמא שלי מתאפקת
לא לשחרר כמה דמעות, איך החברים מנופפים לשלום וכמו שיירה
מסודרת ככה עולים לאוטובוס.
שהתיישבתי באוטובוס וראיתי את החברים שלי מנופפים לי לשלום
קלטתי מה הולך פה, אני הולך ל 3 שנים למקום שאין לי מושג מה
הוא ואין לי דרך חזרה. מה שעד עכשיו נראה כמשהו מרגש הפך
בשניות לדבר מלחיץ נורא ואז התחלו לרוץ סוג אחר של מחשבות "אם
לא יהיה לי טוב שם?", "אם אני אתגעגע הביתה?", "אם אני לא יהיה
מתאים?", כל מה שהיה מחשבות של התרגשות ברגע קט אחד התחלפו
במחשבות מלחיצות עם משקל רב של חשש שרק גבר ברגע שהאוטובוס
נכנס ל"שער האל-חזור". ברגע כשירדנו  מהאוטובוס לשרשרת החיול
והיינו נראים כמו צאן בלי רועה כל אחד לא יודע לאן הולך ומה
קורה סביבו אני בטוח שאם היו שואלים אותנו איך קוראים לנו חצי
היו טועים רק בגלל הלחץ שיש במקום החדש הזה.
את מהלך הצבא שלי מתחילתו עד סופו זה נשאיר לסיפור אחר, מה
שאני בא לספר פה זה את הסיפור החשוב מאוד עם הרבה מוסר השכל
שבתקווה תלמדו ממנו לפחות משהו.


הסיפור מתרחש בתקופה שלפני הקורס מ"כים (מפקדי כיתות) שלי שבו
כידוע לכל מי שהיה לוחם יש את ההכנה למ"כים  ובמהלך ההכנה לקחו
אותנו לטייל ולסרוק את הנגב כדי שנכיר את הארץ וכמובן נתנו לנו
מה שצבא מומחה לתת בכל טיול - הרצאה. ההרצאה הפעם הועברה
על-ידי אדם בשם בנצי גורומן, אלוף במילואים, אדם דתי. אני
חשבתי לעצמי שמדובר שעוד הרצאה דת משעממת  אך כלל וכלל לא,
ההרצאה לא הייתה בנושא דת, אלא הייתה אחת הרצאות הטובות שיצא
לי לשמוע בחיי.
במהלך ההרצאה אמר בנצי משהו שעליו אני רוצה לדבר. הוא אמר
שכולם אומרים שהם לא יהיו כמו המפקדים שלהם או כמו ההורים
שלהם, שאת הטעויות שהם עושים והדרכים שהם עושים, הם לא יעשו.
ולבסוף שהם נעמדים באותו מצב כמו מפקדיהם או הוריהם הם עושים
את מה שהם יודעים, שזה בעצם את אותו הדבר בדיוק כמו
ההורים,והמפקדים. וכמובן אני אמרתי לעצמי שאחרי ההרצאה הזאת
אני אתקן את הטעות שכולם עשו ולא אפול בפח הזה. אני לא אעשה מה
שהם עשו. וכמובן אחרי הקורס קיבלתי את הכיתה הראשונה שלי,
חיילים שהיו כבר אחרי הטירונות שלהם, ונחשו מה קרה אחרי זה?
עשיתי את אותן הטעויות שהמפקד שלי עשה. בדיוק, אחד לאחד, כמו
רובוט שבאופן אוטומטי זה מגיע אליו, והבנתי מה קרה פה.
מה שקרה בעצם זה שברגע שנכנסתי לדילמה כלשהי המוח שלי הריץ את
הבעיה ועלה את הפתרון היחידי שהכיר. והפתרון זה מה שהמפקד שלי
עשה לי שאני הבאתי את הדילמה הזאת, ובאופן ישיר פעלתי לפיה ולא
לפי המחשבות שלי. אותו דבר יכול לקרות גם להורים טריים שהם
נכנסים לדילמות ובעיות ראשונות עם הילדים שלהם והם עושים את
אותם טעויות של ההורים שלהם, שהם נשבעו בכל ליבם שהם לא יעשו
את זה, שהם יהיו הורים טובים יותר מהם.
מה שאני בא בעצם להגיד עם כל הסיפור הארוך הזה זה לתת לכם כלי
מסוים שאולי כן יעזור לכם, ברגע שאתם נתקלים בבעיה כלשהי והמוח
שלכם רץ באופן ישר לפתרון שהוא ראה בעבר כבר והפתרון הזה לא
בטוח הפתרון הנכון, ויכול להיות אפילו שנשבעתם שלא תעשו את זה
בעצמכם, אז ברגע הזה שיש לכם את הפתרון תנסו לעבוד עם הפתרון
ולחשוב על פתרון יצרתי יותר משהו שיש בו נגיעה שלכם ובאותו
הרגע אתם תבחינו איך הפתרון משתנה ומתחלף לו, ומאריה זועף או
מדרקון נושף אש. זה הופך למשהו עדין יותר כמו כלבלב קטנטן או
פרח יפהפה. וגם התגובה חזרה מהפתרון הזאת תהיה בהתאם לזה
ופתאום תבחינו בשני דברים. הראשון הוא שאתם בעצם לא עושים את
מה שעשו לכם שנשבעתם בכל ליבכם שלא תבצעו את זה והדבר השני
והיותר חשוב הוא שהצד השני לא מגיב כמו שאתם הגבתם, אלא עושה
את זה ביותר נועם ועדינות. אז הנה אני מסכם לכם את הדברים
למשפט קצרצר, תחשבו פעמיים על כל תגובה ותנסו לתת לכל דרך שאתם
מכירים נגיעה שלכם, במקום ללכת כמו רובוטים אחרי דברים שאתם
כבר מכירים.

אני כבר לקראת שחרור ורק אז הבנתי כמה דברים חשובים שהצבא לימד
אותי בשירותי הקרבי...