"תראי, הוא שקרן פתולוגי. הוא לא אדם רע, פשוט שקרן."
באותו הרגע התחלתי לחשוב על כל מיני דברים שהוא אמר לי. כמו זה
שהוא זיין הרבה בנות אבל ניתק איתן קשר לאחר מכן. שאיתי זה
אחרת. הוא רוצה לזיין אותי, אבל הוא גם רוצה להכיר אותי. שהוא
מתעניין במה שיש לי לומר.
הייתי מצפה שאחרי הצהרות כאלה אמצא את עצמי אחרי הקפה והחשבון
פושקת רגליים וצורחת "יא בייבי!". אבל זה לא קרה. שמעתי את זה
כל כך הרבה פעמים מבחורים אחרים ולא בדיוק נפלתי מהרגליים.
זה לא מנע ממני להיפגש איתו מספר פעמים. כל פעם שנפגשנו הוא
טרח לציין כמה אני מגניבה וכמה אני מיוחדת. בסופו של דבר כן
נשברתי, בעיקר כי זה נשמע שהוא שר מהלב.

יום אחד הלכתי לאיבוד בנתניה. הבנתי שאני זקוקה נואשות לכוס
קפה ופצצת אטום, כדי להשמיד את העיר המחורבנת הזו. נכנסתי לבית
קפה עלום והמלצרית היחידה חייכה אליי בחמימות. היה יום ממש חם,
אז חייכתי חיוך צונן וקיוויתי שהיא תעריך אותו. היא הייתה ממש
נחמדה. באמת. אפילו נתנה לי עוגיה "על חשבון הבית".
מפה לשם, מצאתי את עצמי מספרת לה על הבחור הזה, שהוא סבבה
והכל, אבל. כל רגע שעובר היא ניראתה מבועתת יותר.
"קוראים לו רון, במקרה?"
"כן! איך את יודעת?"
"יצאתי איתו." מרמור. "תראי, הוא שקרן פתולוגי. הוא לא אדם רע,
פשוט שקרן."

דפקתי על הדלת בחוזקה. בום בום בום. "תפתח לי!!"
"שקט! מה זה כל הרעש הזה?! אנשים מנסים לנוח! חוצפנית!" צעקה
שכנה אקראית.
לי יש עניינים חשובים יותר מלשמור על שקט בין 2 ל-4. פתחתי את
הדלת בבעיטה. חושך בדירה. טלוויזיה דולקת על הערוץ הממלכתי
ומישהו יושב בכורסא. פחדתי לגשת, אבל הסקרנות גברה עליי.
קשיש בעל כרס עבה התרווח בכורסא. גבות עבותות סוככו מעל עיניים
בעלות עפעפיים כבדות. פנים מקומטות והכל רופס.
"רון?" לא האמנתי. זה לא דומה לו כלל וכלל, אבל איכשהו ידעתי
שזה הוא.
הוא הרים את מבטו לאט ונאנח. "היית מגלה את זה כך או אחרת."
"מה? איך...?"
"מדהים איזה דברים אפשר למצוא באיביי." הוא הצביע על קולב תלוי
מהדלת ועליו מסכת לייטקס עם תווי הפנים של רון, רון שלי שאני
מכירה, צעיר וחסון ומדים עם דרגת סר"ן וחגורת בטן ומחטב
יריכיים. "אני אוהב בחורות צעירות."
"סליחה?"
"בחורות צעירות הן כל כך יפות. מלאות חיים. והדור שלכן... איך
אומרים... מעיף לי את הפוני!" הוא צחק מהבדיחה של עצמו, ומהר
מאוד זה הפך לשיעול. "את מבינה, אני אוהב בחורות צעירות, אבל
הן לא אוהבות אותי. אין לי יותר מדי כסף. אני פנסיונר. זה לא
מושך כל כך. אז קניתי את התחפושת הזו באיביי. אחלה מציאה, אני
חייב להגיד. פתאום הבחורות עומדות בתור ופתאום..." הוא השתהה
לרגע, "פתאום אני לא בודד. תראי, אני אדם זקן ורווק. את מבינה
מה זה אומר? זה אומר שמעולם לא התחתנתי, מעולם לא הבאתי ילדים.
לפעמים הבדידות יכולה להטריף אותך. רק חיפשתי בחורה צעירה
להעביר איתה את החיים. ואת... את כל כך מיוחדת. את באמת לא כמו
האחרות. כל כך שנונה, וחדה ומקסימה. איתך רציתי לבלות את שארית
חיי, אבל ידעתי שכאדם זקן זה לא יעבוד, כמו שזה לא היה עובד עם
האחרות. רציתי לספר לך, אבל לא ידעתי איך תקבלי את זה... אני
רק אדם זקן שמחפש חברה."
את האמת, זה נגע לליבי. יכולתי להרגיש את הדמעות עולות לי
מהגרון. לרגע ריחמתי על הזקן הזה, שיושב מולי בכורסא, כרס בחוץ
ונעלי קרוקס. הוא נראה לי כמעט תמים, כאילו לא מדובר באיזו
הונאה מטורפת. כאילו זה לא היה שקר אחר גדול. כמעט יכולתי
לדמיין את עצמי מבלה איתו, עם הזקן החמוד והבודד הזה; יוצאת
איתו לטיולים ולמסעדות, מסתכלת איתו על השקיעות בים...
"באמת?" ידי הייתה קרובה ללטף את ראשו.
"לא. מה, לא שמעת? אני שקרן פתולוגי."