לילה.
אני לבד.
כולם התפזרו אחרי האורות המסנוורים
והרעשים מבשרי רעות על ההילולה שלנו במעיין.
המערכת שנפלה מתא המטען אל הרצפה בהמולה, מתחילה סוף סוף
לנגן.
וכשהמוסיקה ברקע, והאנשים יורדים עם פנסים אל איזור הרביצה
שלנו מתחילה אזעקה ברקע מהיישובים הסמוכים.
והמטאורים שהבטיחו לנו, או גשם של טילים, טילים קטנים חמודים.
זנבות אש. חוצים את השמיים.

הכל התחיל לפני יומיים, זה החופש הגדול האחרון של חיינו.
האמיתי, זה שלמענו עמלנו כל השנים.
וכולם כבר חופשיים, וחלקנו עם רשיון, ולברי המזל יש חברות.
יושבים בקיץ 2006 על הגג של המקלט, ומחליטים שלא עוד ווליום
כנרת,
לרדת לאילת ולנסוע לתל אביב. הגיע הזמן שנארגן מסיבה משלנו.

הכל נראה מושלם, רק שחר מקלקלת לי את המצב רוח כי אח שלה תקוע
אי שם ולא יודעים מה קורה איתו, היא עושה לי סצינות כי אני לא
מקשיב לפריקות שלה. אבל כל יום מחדש כמה אפשר לדבר איתי על מה
אם.
תני לו לחזור בשלום, תנו לצה"ל לכסח. תנו לי גם כשיגיע תורי.
והיא לא מוכנה לדבר איתי על לאן אני אלך ומה יהיה איתנו.
ושאול אומר "אני מבין אותה תראה את הבלאגן עם אח שלה היא רואה
מה הולך להיות 3 שנים איתך אחי".

באותו יום שהעלנו את הרעיון, השגנו אוטו והחלטנו על המעיין
בואדי.
כי ברור שהמבוגרים לא ישמעו אותנו והגדולים לא יכו אותנו כי הם
עסוקים במדינה אחרת ולא יצאו סופ"ש בקרוב.
יום לפני, שחר שואלת אותי אם אני אוהב אותה, אני אומר שהכי
בעולם. היא שואלת אם מספיק כדי לא לעשות לה בעיות ולותר על
הרצון שלי והתכנית לשלוש השנים הבאות.
אני מסתכל על המכתב מהצבא שעל השולחן ליד המיטה ומתעצבן ואומר
שאם אכפת לה ממני שתתן לי כמו אח שלה לעשות מה שאני רוצה בחיי.

והיא צועקת ובוכה שלא אכפת לנו מאף אחד ויוצאת.

והנה הגיע היום ואני בדיכי ושאול שואל אם אני רוצה לצאת לסיבוב
פוזה בעיר. השעה די מאוחרת מכדי לקשר מחט לתחת, אוספים אותי
ולפני שהספקתי לקלוט אנחנו במסיבה של החבר'ה, כולם שותים
בדיכאון כי אין מוסיקה, אבי מכה במערכת והיא מסרבת לפעול.
שחר לא שם במבט סביב, התיישבתי לשתות, כולם שואלים מה הולך
ביננו.
אני שותק ומסוק עובר מעלינו, רני אומר שעוד שניים מהעיר הלכו
אתמול בלילה. כאפה מתעופפת לי לאחורי הראש אני מסתובב ושחר
בחיוך, ג'ינס וגופיה לבנה כמו שאני אוהב. אנחנו מתחבקים, היא
מסתכלת לי בעיניים והחיוך יורד, אח שלה חזר, בארון.
והיא אומרת שאם אוהבים משהו צריך לשחרר אותו אז שאלך ואעשה חיל
היא צריכה זמן לעצמה. והיא לא יכולה להשאר איתי כי לאבד גם
אותי יחרפן אותה. וככה היא נותנת לי נשיקה אחרונה על הפה,
לשאול שישב לידי נופלת הסיגריה מרוב שוק. ונשיקה אחרונה על
הלחי, היא מורידה את היד מחיבוק הכתפיים ללחי הטוסיק ספק ליטוף
שרוצה לצבוט.
והלכה.

והחבר'ה שיכורים מסביב צועקים ושטויות, ולפתע צעקות מלמעלה כמה
פנסים ואורות כחולים, ועכשיו מלחמה ומה אתם עושים כאן ילדים.
כולם בורחים ורני כולו הפוך מחפש את המפתחות של האוטו.

אני לבד.
כולם התפזרו אחרי האורות המסנוורים והרעשים מבשרי רעות על
ההילולה שלנו במעיין. המערכת שנפלה מתא המטען אל הרצפה בהמולה,
מתחילה סוף סוף לנגן. וכשהמוסיקה ברקע, והאנשים יורדים עם
פנסים אל איזור הרביצה שלנו מתחילה אזעקה ברקע מהיישובים
הסמוכים. והמטאורים שהבטיחו לנו, או גשם של טילים, טילים קטנים
חמודים. זנבות אש. חוצים את השמיים.

"ועכשיו אני חייל ואנחנו בעזה, ונמאס לי ממסיבות
ולא רוצה לשמוע על בחורות.
בכל עין וחיוך קורץ מסתתרת לה את, שחר. וכל הפחדים כולם.
וכשאומרים לירות אנחנו יורים כמו מטורפים ושאומרים לנו לנוח
אנחנו ישנים שנת מתים. ואם וכאשר יגמר ואצא מכאן, אשתחרר וישר
אליך אלך לשים ראשי בחיקך."
סיימתי את המכתב הכנסתי לדיסקית, והבטחתי לעצמי
שאת המכתב הזה לא אזרוק לפח.
ואם יש אלוהים אנחנו עוד נחזור ונהיה.
כי זה מה שמחזיק אותי בחיים, וזה לא הרבה.