נדרסתי אתמול.
זה היה מהיר ופתאומי, או פתאומי ומהיר.
בכל אופן אחר כך נרדמתי.
או שהרדימו אותי.
בכל אופן התעוררתי כאן.
היה מסביב הכל לבן.
התעוררתי כי שני ילדים לבושים כמו בחג השבועות בבית ספר, עמדו
מעליי.
עמדו ודקרו אותי עם מקלות.
לידם היה מונח גלגל.
מי רץ אחרי גלגל עם מקלות בישראל?
חשבתי שעברנו מילניום.
הייתי כנראה עוד מעורפל בגלל הזעזוע מוח
או הכאב ראש מהשינה.
או סתם חוסר אורנטציה אחרי שעליתי השמיימה.
כל התשובות נכונות.
מישהו עבר עם אופניי BMX לבנות כמו שקנו לי ליום הולדת 6
רק של גדולים ועצר לידינו בחריקת בלמים.
אנשים כאן מתלהבים מהקטע של גלגלים.
הוא שאל אותם שאלות שלא הבנתי, כגון:
החתימו אותו?
מצאתם אותו בלי עיגול או גנבתם לו?
אחרי שענו לו אמר להם שילכו לשחק במקום אחר,
שלא יפלו לגהנום חס ושלום.

מקס היה שמו והוא היה דוור בשכונה הזאת.
מקס ליווה אותי למשרד הקבלה.
ונתן לי כרטיס ביקור עגול עם מפה מאחוריו.
הצביע על נקודה ואמר תבוא לשם כשתסיים.
נכנסתי ונעמדתי בתור הקצר למדי אני חייב לציין.
כנראה כי סדום ועמורה על פני הארץ.

החתימו אותי על חוזה סודיות, כי ילדים משועממים שואבים אותנו
לפעמים לסיאנס ושואלים איך כאן וזה.
החתימו אותי על ויתור תביעה, זה היה די שפל מצידם, בהתחשב
בעובדה שהם שיגרו אותי לא נכון ונחתתי די רחוק מהמשרד.
אבל לא יכלתי לסרב, הם כל כך נחמדים כאן.
אמרו לי לעמוד מתחת לאיזה צינור (עגול...),
ולעצום עיניים, וכשפתחתי אותם הביאו מראה ואמרו תתחדש.
עיגול זוהר בלבן בוהק ריחף לו מעל ראשי.
נבעטתי החוצה, חסר רכוש.
חשבתי איך זה שאני לא רעב או צריך לרוקן מיכלים אחרי השינה
הארוכה הזאת.

אחרי הליכה קצרה בערפל בוקר לבן ורך הגעתי לכיכר (עגולה...),
זאת הנקודה שמקס ציין.
ישבו שם כמה חבר'ה בגופיות לבנות עם שרשראות לבנות על הצואר.
ניגשתי אליהם ושאלתי אותם אם מקס בסביבה. הם לא ענו,
הגדול מביניהם הסתובב אליי, סקר אותי מכף רגל ועד ראש ואמר
'תחפף.
מקס הגיע על האופניים, ולא רק הוא הגיע על האופניים.
הוא הרכיב מלאך על האופניים.
לא כזה עם כנפיים, אלא בחורה מלאך.
היה לה שיער ארוך עד המתניים, חלק כאילו לא הסתפרה מלידה.
בייבי פייס. ועיניה ברקו גם באפילת הבית הקפה שמקס לקח אותנו
אליו.
מקס לגם מקפה שכולו קצפת לבנה רכה, ושאל איך גמרתי.
שתקתי קצת כמו טמבל עד שקלטתי ועניתי "דרסו אותי כשחזרתי
מהכספומט לאוטו, חניתי חניה כפולה בצד השני של הכביש".

מקס לא הסביר לי כלום על איך מתנהגים כאן ולמה התקבלתי לכאן.
רק חפר עם שאלות של בן אדם שנזרק בהודו כמה שנים ופתאום חזר:
"מי בשלטון? הגיע השלום? ג.יפית עוד חיה? מצאו את רון ארד?
מייקל ג'קסון בכלא? גילו מי רצח את רבין?"
כמובן שפרצופו נפל אחרי ששמע את התשובות.
הבחורה שתקה כל זמן השיחה, ונראתה חסרת עניין.
לפתע קפצה במקומה וצווחה "מקס כל פעם אותו סיפור איתך, חי
באשליות!"
מקס שילם על הצ'אי שלי ויצאנו בלי להוסיף מילה אחרי הצעקה של
המלאכית. הלכנו בצידי המדרכה בדממה לא ידעתי לאן פשוט הלכתי
איתם
כי לא היה לי לאן ללכת, ציפיתי שכל רגע ינפנפו אותי ואלך למצוא
איזה ספסל להתכרבל עליו עם עצמי.
שברתי את השתיקה ופניתי אל מקס " מה הקטע עם האפניים, למה אין
לכם מכוניות?" מקס אמר שאם אעשה סיבוב על האפניים אבין.
עליתי ונסעתי חמישים מטר קדימה. פשוט לא יכלתי להפסיק.
כשדיוושתי הרגשתי חי שוב. קשה להסביר. פשוט כמו למטה בחיים
הרגילים.
עשיתי סיבוב וחזרתי ברכיבה אליהם. מקס תפס אותי והוריד אותי.
החזרתי לו את האפנים ולא יכלתי להוריד את החיוך מהפרצוף.
התשובה היא לא. הוא אמר, "אתה לא יכול לקבל את שלי. תצטרך
לעבוד קשה כדי לקנות משלך. ואין לי הסבר. ככה זה כאן. שם אנחנו
גרים, אתן לך לרכב עד לשם."


"לא אמרתי כלום ועליתי על האפניים.
התחלתי לדהור עד שלא שמעתי יותר את צעקותיו וטיפוף רגליו
אחריי.
הגעתי לשטח מת, פשוט קצה העולם שלהם.
וכשאני אומר קצה אני מתכוון לקצה, מכיוון שהתחושה היתה ממכרת
לא יכלתי לעצור בזמן ונפלתי".
הוא חייך חיוך מלא חורים שחורים, הפנה את ראשו אחורה אל הניידת
וצעק
"תדווח שהגיע עוד מפגר מלמעלה".



הם השאירו את האפנים של מקס שם ולקחו אותי בניידת.
כשהאטו בכניסה לעיר המפויחת פתחתי את הדלת וברחתי.
הם לא רדפו אחריי, הייתי במרכז כיכר סואנת.
הפנתי מבט לכל עבר ומחשבה אחרונה חלפה בנפשי.
הלוואי ויכלתי ליסוע לנצח.
הסתכלתי אחורה וזוג פנסים מתקרב במהירות סינוור אותי
בפתאומיות.
כשהתעוררתי לא ראיתי כלום ולא יכלתי לחשוב למה.
הרגיש לי משונה, מסתבר שהייתי רטוב.
בכיתי על זה קצת. ואחר כך אכלתי ונרדמתי.
התעוררתי לשגרה של בכי אכילה ושינה.
בפעם הראשונה שהוציאו אותי החוצה התגלגלתי בעגלה שנדחפה על ידי
אמא.
אבא יצא אתנו מהבניין עלה על האפניים נשק לאמא ואחר כך לי.
חייך ואמר "כשתגדל תוכל גם אתה לעלות על אופניים ולנסוע לאן
שתרצה".
אחר כך הוא רכב משם לעבודה, המניאק.