גלים גלים של אורות צהובים-כתומים
זוהרים בחשיכת הליל. מתקדמים אל עבר האגם.
בראש התהלוכה ליד הקרש מחכה כהן הדת שלהם בגלימה
בצהוב-שחור. והם צועקים, אלוהים כמה שהם צועקים.
למי הם לא צעקו? לאלוהים, לשטן, לישו, לילדיהם המתים
להוא עם האקורדיון והשפם שאמר לנו שכל זה יקרה מזמן, ולגזלן
ההוא שאצלו הם כבר לא קונים.

כל רגע אחד מהם מוריד לי מכה על העורף וצועק
"אתה מודה?! אתה תגיד את זה איתנו?!"
אני שותק.

עשן הלפידים מתחבר מעלינו בשמיים לעשן הצמיגים השרופים, והם
צועקים.
והם יורקים, אחר כך משתעלים מהעשן ושוב יורקים.

אנחנו מגיעים אל הקרש באגם וכהן הדת מהסה את כולם.
הוא מדבר בשקט אבל בקול רם:
"הבוגד יילך על הקרש עטוף בדגל ישראל, אם הוא משלנו, הקרש לא
ישבר כשהוא יעמוד בקצה ונתן לו לחזור והזדמנות נוספת לשנות את
התמונת פרופיל לדגל ישראל. אם הוא לא משלנו הקרש יישבר והדגל
יטביע אותו ונדע שצדקנו. יאללה תצעידו אותו תחי מדינת היהודים!
אני מסתכל על הקרש שכנראה הובא מאתר בניה של פועלים יהודים
ויודע שגורלי נחרץ.

אני מתחיל לצעוד וכל חיי עוברים מול עיני.
הילדות בקיבוץ, הבר מצווה, הצבא והטיול אחריו, הלימודים
והדירה, הנשים, המשפחה.
באמצע הקרש אני חושב לצעוק "כולנו יהודים!" אבל במבט אחד עליהם
והשנאה בעיניים אני כרגיל גוזר את גורלי ומסנן את מה שעולה לי
בראש:
"תכלס? נהייתם ערבים".