היא אוספת אותו מתחנת הרכבת בפז'ו 405 כסופה. הלב מתחיל לפרפר
במהירות על-אף שזו היא שרק חזרה מתקופה ממושכת בחו"ל.
היא יוצאת מחוץ לרכב, שתוכל לראות את צלליתו היוצאת מן התחנה,
בידה אוחזת במפתח המכונית בלבד.
בחנייה, כמו בכל יום שישי, רכבים רבים שנהגיהם בגיל העמידה,
מחכים לאסוף את החיילים, ילדיהם, ששבו מעוד שבוע מתיש בארץ
הירוקה. שמלתה תתנפנף קלות ברוח שבאה מן הים, והיא תחשוב על כל
הרגעים הקטנים שהוא צף לתודעתה. הגוף הגדול שחיבק אותה בכל
הפעמים שליבה נשבר מן המציאות שייעדה דיכאון לנפשה.
הנה הוא יוצא מן התחנה, עם משקפי שמש וטי-שרט שלבשה בעצמה.
והיא, כל-כך חדשה- הבגדים, השער, השיזוף, החיוך.
ראשו מסתובב לימין ולשמאל לסירוגין בחיפוש אחריה, והיא, תשעין
את ידה על המראה של דלת המכונית, רק שלא ידע כמה חיכתה בקוצר
רוח לבואו. הוא מתקרב לעברה בצעדים רגילים, לא גדולים מבדרכלל,
לא קטנים והססניים. היא נעמדת זקופה רק כמה צעדים לפני שהוא
מגיע. מתחשק לה לרוץ לחיקו כמו ילדה שיוצאת משער הגנון אל חיק
הוריה. פתאום היא נזכרת איך אחותה הגדולה הייתה לוקחת אותה
מהגן באופניים, מפדלת ברחבי תל-אביב, עד שיגיעו לדירת שתי
החדרים שהייתה ביתן. את ילדתה היא תניף באוויר, היא תזכור
זאת.
הם נעמדים אחד מול השני בשקט מופתי במרחק סנטימטרים ספורים.
ברקע, קולות תאי המטען המועמסים בתיקים וקו האוטובוס אשר עוצר
בתחנה. עייניה נפקחות לרווחה ונשימתה העמוקה גלויה לעין. הוא
מושך בידה ומצמיד לחיבוק מהיר. היא מתפתה ומרכינה את ראשה על
השקע בין הצוואר לכתף, נזכרת בסימנים שהשאירה שם לפני שנסעה.
רוח קייצית מנשבת בחוץ, בגאווה קטנה היא תכנס למושב הנהג ולא
תגיד את המילים שבלעה חודשים רבים; "התגעגעתי" או "חשבתי
עלייך".

נדמה שבכל זאת הוא מתכוון לשבור את השתיקה הנעימה שעוטפת את
חלל המכונית
"ספרי קצת, איך היה?"
"מלא ברגעים קטנים" היא משיבה, ועוד חיוך מתנוסס על פניה.
היא לא מסתכלת עליו, כשהיא נוהגת, פחד מצמית שרכב יכנס בה
מאחור מדריך את חושייה.
"אז ספרי, תבחרי משהו"
וכל הרגעים שהפכו את החודשים האחרונים לסיפור ממשי, לחיים
ממשיים, יתערבלו בראשה. מה עליה לבחור, סיפור שמח, להראות לו
כמה טוב היה לה שם, בגולה.
סיפור מפחיד, שיזכור כמה אמיצה היא, ואיך תמיד הסיטואציות
הרעות עוקבות אחריה.
סיפור סתמי, אנקדוטה, על איזה אדם שהכירה בדרכים, מהסיפורים
שגורמים לך לצחוק.
סיפור על מקום, התהדרות במקומות אליהם הגיעה, שיתחרט שלא
הצטרף, שידע לאן היא ברחה.
"היו ימים שהייתי מטיילת לבד. זה מוזר, חודשים לא להתעסק בשום
דבר לאורך טווח, אתה מבין?" וברור לשניהם, שאיכשהו המשפטים שלה
יוצאים עקומים, הפוכים, מבולבלים, לא מההתחלה ולא מהסוף,
מהאמצע. סיפור נכנס בסיפור, וכל הפרטים הקטנים חשובים, רק כדי
שהשומע יבין מה התחושות שגרמו לנעשה להתגולל.
"אפשר ללמוד הרבה על תרבות כשמטיילים ברחובות זרים. אתה מסתכל
על חיים של אנשים וחושב על החיים שלך"
הוא קוטע את ההגגים חסרי הפשר ושואל "לאן אנחנו נוסעים"
"אפשר קפה במרינה, או סתם לטייל בים"
והוא, שתמיד שולט ביחסים שלהם יחליט "בואי נשב בים".

לוקח לה שלושה נסיונות עיקשים להחנות את הרכב "נהייתי קצת
חלודה בזה" היא תתנצל מתוך הרגל. "שטויות, טוב לראות אותך".
היא מהנהת ויוצאת מהרכב, מסובבת את המפתח ובודקת כל דלת האם
באמת ננעלה.
במתאר הנוף של החול הלבן, מונחים כתמי גופות אדם משוזפות. היא
חושבת על כך שמקום מלא בנשים יפות חצי ערומות, הוא בכלל לא
מקום מוצלח למפגש מחודש מרגש.
בהתחלה הם שותקים, הולכים נגד הרוח ומתבוננים על החוף ועל הים
לסירוגין.
"השתנית" הוא מצהיר בקול רך ובטוח. לטובה? לרעה? המראה
החיצוני? בגלל שאני שותקת? איך פעם היו מדברים על הכל, אפילו
אחרי הסקס הוא היה שואל איך הדברים התגלגלו מנקודת עייניה.
ועכשיו? עכשיו אסור להרוס את הרגעים האלו, הרגעים שבאים אחרי
שלא רואים אחד את השני הרבה זמן. הרגעים האלו, שרק ביכולתם
לשבור שגרה של שנים. שגרה של ידידים שמוצאים נחמה אחד בזרועות
השני כל פעם שאין בן-זוג ממשי. שגרה של המון אהבה בלי רצון
להתחייב, שגרה שעושה טוב ונעים רק במובלעות זמן הקצרות של
שניהם יחד, בלי אף אחד אחר. השגרה שעם כל הקסם, מאסה בה.
"הרבה מים עברו תחת הגשר, ועברתי הרבה גשרים בארופה".
"השתחררת קצת, היו לך הרפתקאות עם בנים?"
אל תחזיר את עצמך להיות הידיד הכי טוב. אל תחזירי את עצמך
להיות זאת שיודעת הכל. ולמרות הכל, ואחרי הכל, אין ביניהם
סודות. "כן".
בא לה לעקוץ אותו ולהגיד, תודה שפתחת את השער, או לרמוז בגסות
עובדה שיקרית, אבל אף אחד לא היה טוב כמוך. מה היא רוצה ממנו?
היא רוצה שיאהב אותה קצת, שיגרום לה להרגיש מיוחדת, שיתנשקו.
שהפעם היא זאת שתקבע שזהו לא סיפור רומנטי, שיזרוק אותה למים
והם יהיו כמו ילדים קטנים, שיגיד לה שייפתה.
"אני חושבת שחזרתי לאהוב" המילים נורות לה מהפה במהירות "לאהוב
מוזיקה, אומנות, אנשים, את החיים. מצאתי בתוך כל השפע את
הדברים שעושים לי טוב. במאחורה של הראש הסיפוק והשלווה סיפרו
לי על עצמי; זה נעים, זה מרגש, זה משהו שאני רוצה שיהיה חלק
מהחיים שלי. אתה מכיר את התחושה?"
למה היא תמיד מובילה לדיאלוג? למה היא תמיד פותחת את השער
למקום שבו היא מכילה, מקשיבה, שואלת שאלות מנחות. והוא שאוהב
כל כך להכנס לכל פרט קטן, יכול להעלים אותה ואת כל החודשים
האחרונים לגרגר אבק נישא ברוח.
והוא עושה זאת היטב, עם הסיפורים על מה קרה מאז שעזבת, וכל
הבנות שעברו תחת שפתיו. הסיפורים על העבודה ועל החברים,
והפגמים של כל הסובבים אותו מותחים כנגד גלי הים, והיא שותקת.
השמש שוקעת לאיטה, נבלעת בקו הדק בין המים לשמים.
"בוא נחזור, נשתה קפה".
וכיאה ליחסים בניהם, הם צועדים באותה הדרך שצעדו עד לא מזמן,
חוזרים על עקבות שלא הספיקו להעלם מהחול הרך.
"היו פעמים שחשבתי עלייך בטיול"
"מתי? בגלל משהו ספיציפי?
"לא יודעת, חשבתי על הרבה אנשים". והנה הספר מכונת הזמן של
אלכס צף בזכרונה, הספר, וכל תחושת ההחמצה שמלווה את הגיבורה
שלו. הם עומדים על סף המדרגות שמובילות מהחוף לרחוב, השמים
החליפו את צבעם הכתום לכחול כהה ולילי. היא אוחזת בידו ומסתכלת
ברוך בעיינים הירוקות שלו.
"האהבה הרגעית הזאת, היא לא טובה לי. היא לא סוג אחר של אהבה,
היא תחליף, היא נחמה. מגיע לי כל-כך הרבה יותר מזה, אני שווה
כל כך הרבה יותר מזה. אף אחד לא צריך לגרום לי להרגיש אחרת,
בטח שלא אתה".
הנה הם עומדים בסוף הרגע ששובר שגרה של שנים. הוא לוקח אותה
לחיבוק, והיא כמעט נושקת לצאוורו. אך לא. וההחמצה, כמה החמצה
תהיה כשתנופף לו לשלום והיא תחזור לביתה, בלעדיו.
לפחות בפרדה הזאת זו היא שהולכת.