פרק ראשון: החדר

האדם השמן והמיוזע התהפך במיטתו. החום הבלתי-נסבל והזבובים
אומנם כבר העירו אותו, אבל הוא ניסה לא להראות את זה. אולי כך
הם יעזבו אותו במנוחה והוא יירדם חזרה.

החדר המבולגן נשקף מבעד לחריץ שנפער עתה בעפעפיו, כמו קרן שמש
שחודרת מבעד לחרכי תריס ישן. כוס הקפה מאתמול הייתה מונחת על
השולחן הנמוך, שאריות של קפה שחור - טחון גס, כפי שאהב -
פזורות סביבה. תחתונים וגופיות ישנים כל-כך עד שהעלו צחנה היו
זרוקים סביב. הכורסא הבלויה ניצבה במרכז החדר, מול הטלוויזיה
הקטנה, השטיח בצבע-הבלתי-מוגדר פרוס מתחתיה. ובין כל הדברים
הדוממים, רק המאוורר העתיק זימזם, מסובב את ראשו בקצב קבוע,
מזיז את האוויר שמעל לאיש.

"הגיע הזמן לעשות משהו מועיל עם החיים שלי", הוא אמר בליבו
וקם, לבש את זוג התחתונים שהיה הכי קרוב אליו (הוא תמיד ישן
ערום) והלך לצחצח שיניים.

חדר האמבטיה של הבחור הצעיר - כבן 20 בערך - היה מוזנח לפחות
כמו חדר השינה שלו. אסלה מלוכלכת, כיור רעוע, ברזים מלאים
חלודה. הוא התבונן במראה שניצבה מעל הכיור; מראה מרובעת
וסדוקה, שקיבל יחד עם הדירה.

הוא הרטיב את פניו ביסודיות, ודאג גם לשים קצת מים על עורפו,
כדי להתקרר. לאחר מכן מרח קצף גילוח על פניו והחל להתגלח,
באיטיות, נזהר לא להיפצע. מזה 5 שנים הוא גידל זקן צרפתי, והוא
לא התכוון עכשיו, בשל טעות מטופשת, להרוס את העיצוב. לאחר
שסיים, הוא שטף שוב את פניו, ניגב אותם במגבת, ושוב הרטיב אותם
- אבל רק כדי להתקרר.
הוא חזר לחדרו, צעדיו כבדים כתוצאה ממשקלו העצום. בטנו השמנה
השתפלה מעל תחתוניו הגדולים, מבטו נדד מצד לצד, חסר מנוחה.
"החום הזה באמת משגע אותי", הוא אמר לעצמו, ונשכב שוב על
המצעים המרופטים. אלוהים יודע מתי כיבס אותם בפעם האחרונה.

הסלולרי שניצב ליד מיטתו החל לרטוט ולצלצל בקול מרעיש. באופן
כללי, הוא סלד מהמכשירים האלה: קטנים, מרעישים, מאפשרים לכל
אדם להציק לו בכל מקום וזמן. לולא אביו, היה מוותר על המכשיר;
אולם האב המבוגר חרד לילדו שסירב להתבגר ולהכיר במציאות, ולכן
רכש לו אותו. אומנם ללא שיחות יוצאות, אבל ניתן היה לחייג
אליו, כפי שניסו עכשיו.
"מספר חסוי" היה רשום. הוא מעולם לא ענה לשיחות ממספרים לא
מזוהים. סוג של פרנויה, סביר להניח. סיבה אחרת הייתה הקרינה.
היה בו פחד שכזה; פחד זה גבר עוד יותר בזמן שישן. אומנם לא
הוכח כי נגרם נזק מוחי משימוש בסלולריים, אבל הוא לא רצה לקחת
את הסיכון. למכריו נהג להסביר: "אני לא רוצה לחלום שאני תפוז
כל החיים שלי".

הבחור היה כעת אדם בוגר, עצמאי כביכול, ועדיין העדיף לישון 14
שעות ביממה. הדבר לא נבע מבחירה מודעת, סביר להניח, אלא נוצר
כתוצאה מהזנחה עצמית. שעמום. כה חסר-מעש הוא היה, עד שהנהיג
לעצמו הרגל של ספירת השעות עד שיילך לישון (שוב).
אולי זו טעות לכנותו "אדם בוגר". דעותיו היו קיצוניות כשל ילד
קטן. שמאלני-פנאט בעיניי מכריו, "ניאו-סוציאליסט" בעיניי עצמו,
הוא דאג להפיץ את משנתו לכל מי שרק הקשיב. בצורה דמגוגית
מבריקה, עיניו  הכחולות נוצצות וקולו רועם, היה מרעיד את קירות
החדר כל אימת שדיבר; וכשדיבר, לא הפסיק.

אבל עכשיו הוא היה שקט למדי. אנחותיו הפרו את הדממה שבחדרו,
התהפכויותיו החוזרות ונשנות במיטה גרמו לקפיצים לצייץ בצורה
מעצבנת. לאחר מספר דקות של נסיונות לחזור לשינה, הוא נשכב על
גבו, כשכתפיו וראשו נשענים על הקיר. ידו נשלחה אל הארונית שליד
מיטתו ושלפה סיגריה מהחפיסה. הוא הצית לעצמו את הסיגריה, הכניס
אותה לפיו וינק ממנה באיטיות, עיניו נעצמות בהנאה.
האמת העצובה היא שהוא בכלל רצה להיגמל. כך טען, לפחות, בפני
אלו ששאלו אותו על הסיבה שבגינה הוא מעשן. לא ברור מדוע לא
נגמל; בין אם זה היה כוח-רצון מועט מדי ובין אם ששאיפתו להיגמל
הייתה שקרית, הרי שהתוצאה נשארה זהה: הוא עישן כחצי קופסה
ליום.

בין כה וכה, הדבר לא שינה לו הרבה. אורח חיים בריא לא היה
הסגנון שלו; או, אם לצטט את דבריו שלו: "המוות יגיע בכל מקרה
מתישהו. אז כל עוד אני חי, אני מתכוון להנות כמה שיותר מהחיים,
בלי לדפוק חשבון לאף אחד." אין ספק כי התואר "נהנתן" מתאים
לו.
הבחור היה נוהג לאכול בשר לבן, לעשן סיגריות (ופעם בכמה זמן גם
מריחואנה), ולשתות אלכוהול (אם כי בשנים האחרונות הפסיק, אחרי
שגילה שגופו לא מקבל את האלכוהול בצורה חיובית למדי). הייתה
תקופה שבה היה גם פעיל מינית, אבל בשל מראהו הדוחה בחורות
הפסיקו להתייחס אליו. הוא נאלץ לספק את עצמו, ומשום כך שמר
בחדרו מאגר בלתי-נדלה של קלטות פורנו ומגזינים שונים.

אבל כעת ראשו לא היה פנוי למחשבות כגון אלו. מוחו היה טרוד
במחשבה איך לספק יצר אחר: הצורך, או הרצון, לישון. גופו היה
מכוסה בסדין מעופש, מסריח מזיעה. לא שזה היה דבר יוצא דופן:
פרט לתחתונים (אותם תמיד נהג לשמור בסטריליות מחרידה, בניילון
נצמד שכזה) הוא לא כיבס כמעט דבר. וכשכן כיבס, היה עושה זאת
ידנית ועם סבון רחצה קשה. עם הזמן הוא התרגל לריחות הלא-נעימים
שאפפו את גופו, והתייחס בביטול למבטים הננעצים בו בזמן שנסע
באוטובוס. בין כה וכה הוא לא אהב את התחבורה הציבורית; כל דבר
בעיניו שסימל את הציבור, את ההמוניות, היה פסול; וגם על כך הוא
אהב לקטר ולנאום בפני חבריו.
אבל זו הייתה בעיה אחרת, אותם חברים. בשלוש השנים האחרונות,
מאז גיל 18, הם התגייסו (הוא העדיף להוציא פטור על סעיף נפשי),
וקשריהם של כל השלושה ניתקו.
קבלת פרופיל 21 הייתה עניין של מה בכך בשבילו. הוא הלך
לקצין-בריאות-הנפש בבקו"מ והרצה לו על משנתו הפוליטית, תוך
ציטוט האנשים הגדולים בעיניו (היטלר, לנין וסטלין). לאחר כ-15
דקות של נאום משולהב, הקב"ן קטע אותו וחתם לו על הטפסים.
אבל עברו כבר שלוש שנים מאז, וככל שהזמן עבר תחושת בדידותו
גברה. הפעם האחרונה שראה את אחד מחבריו הייתה לפני שלושה
חודשים, וגם אז זה היה במקרה - הוא נתקל בו במקרה ברחוב.

הוא שכב במיטה, וככל שהזמן עבר, חלחלה לתוכו ההבנה כי עליו
לפתח קשרים חברתיים על מנת לשרוד. באיטיות הוא קם, ניגש לארון
הבגדים, והוציא משם זוג מכנסיים וחולצה. הוא התלבש בכבדות,
וניגש לדלת הדירה.
מפתח הדירה בידו האחת וארנקו בידו השנייה, זיו יצא מהבית -
לראשונה מזה זמן רב.


פרק שני: המפגש

זיו ליבון היה נצר לשושלת אירופאית. האם, ממוצא בלגי, עברה
לגרמניה יחד עם הוריה כאשר הייתה נערה צעירה. האב, גרמני
מלידה, עלה יחד עם האם לארץ בתחילת שנות השישים, לאור גל
האנטישמיות המחודש שהחל בעקבות משפט אייכמן.
אמילי ודניאל - הוריו - הם אנשים אמידים, משכילים, בעלי תארים
אקדמיים ומקצוע מכובד, שהחליטו לגדל את זיו בארץ, דבר שעליו
זיו לא הפסיק לקטר מאז למד בכיתה ח' על החינוך הגרמני ואיכות
החיים האירופית.
למרות בחירה זו של ההורים, אין לטעות ולייחס ציונות או סוג אחר
של פטריוטיות למשפחה זו. חינוך מטריאליסטי וקר יחד עם פינוק
ללא גבולות הפכו את זיו למה שהוא כיום.
הוריו לא הפגינו שום התנגדות להשתמטותו מהצבא, לא הפגינו כעס
כאשר ציוניו בבי"ס צנחו, ואף לא עודדו אותו לצאת לעבוד, לרכוש
עצמאות. המקסימום שהם עשו שייצג מתן עצמאות היה בניית יחידת
הדיור בה גר כעת.
האמת העצובה היא שזיו מעולם לא קיבל ביקורת כלשהי מצד הוריו -
לא לטובה, ולא לרעה. לא פלא אם כן שבנם גדל להיות כה אדיש
לעולם.

הבעתו המאוכזבת של זיו לא השאירה מקום להרבה פרשנויות. כל מי
שנקרה בדרכו באותו יום ידע כי זיו היה מאוכזב מסביבתו.
מבטו שידר חוסר איכפתיות, שפת גופו - אפילו שפתיו - כאילו
ביטאו את המילים "אני שם זין".

"זוז מדרכי", חשב, ידיו כמעט דחפו אדם מבוגר עם מקל הליכה
שנקרה בדרכו.
"את חוסמת את המעבר", מבטו זרה אימה על גברת עם עגלת תינוק.
"אתה לא תורם לכלכלה בכלל, טיפש", שפמו צעק על רוכל תפוחים
זקן, שעמד בדוכנו.
כמובן שלזיו לא היה שמץ של רגישות כלפיי אותם אנשים; אני בספק
אם הוא שם לב לנכותו של הזקן העיוור, לכך שהאישה עם העגלה
הייתה בהריון, או לעובדה שהרוכל היה לבוש סחבות.

אחת התכונות האנושיות המוכרות היא הראייה הסלקטיבית. אדם
שהתחיל להקריח - פתאום ישים לב לכל הקירחים מסביבו. חייל שרק
התגייס - פתאום יבחין כי יש חיילים בכל מקום. אדם מאוהב - יראה
מסביבו הרבה זוגות. אדם רואה את הדומים לו.
אבל קהות החושים של זיו מנעה ממנו לראות את מרסלו, האיש עם
הזקן הצרפתי (בשביל זיו - רק עוד איש עם מקל הליכה), את דינה,
האישה השמנה (שלדידו רק הייתה מכשול), או את עמוס, אדם חסר
תעסוקה, מובטל (שמבחינתו היה רק מעמסה על הכלכלה הישראלית).
מדובר ביותר מאשר חוסר תשומת לב לפרטים. זיו פשוט סגר את ערוצי
התקשורת שלו לעולם החיצון, ולא נמצא האדם עם הממיר, השלט, או
האנטנה שיוכל להתחבר אליו.

זיו נעצר מול שלט הניצב בכניסה לפאב.
"הערב - קטיפה שחורה בהופעה. כל הבירות - 10 שקלים", היה רשום
בגיר לבן על הלוח הירוק. היה זה הפאב בו בילה זיו את מרבית
הערבים בתקופת התיכון.
"רק זה חסר לי, נוסטלגיה. היא לא מעשית כלל", הוא חשב לעצמו,
והוסיף לעצמו בשעשוע קל, "בואו פשוט כולנו נוציא מהכיס מסטיק
מלפני שנתיים ונלעס אותו חזק עד שיישברו לנו השיניים".
זיו נכנס באיטיות לפאב. הוא הביט פנימה, מבטו בוחן את
הנוכחים.
ברמן אחד ("בחור חדש, הפנים לא מוכרות לי כלל", זיו חשב, וצדק
- יואב עבד שם רק חודשיים), שתי מלצריות, רות ותמר ("פעם הם
עבדו רק עם אחת", זיו ציין לעצמו), ושלושה לקוחות. שני גברים,
עידו ושי - שישבו ליד אחד השולחנות - ובחורה, אורלי שמה, שישבה
על הבר.
כמובן שזיו לא ידע את שמותיהם.
"הייתי עושה לה טובה", זיו גיחך מתחת לשפמו ונכנס פנימה
באיטיות, משתדל לא ליצור קשר עין עם אף אחד; "כל מה שחסר לי זה
איזה מכר ותיק שיבוא ויסתחבק עליי", אמר לעצמו זיו.
זיו התיישב על הבר, מניח את מרפקיו על דלפק העץ המבריק.
"מה קרה לעץ המחוספס והטוב?" זיו התפלא, אך הדבר לא מנע ממנו
לרכון קדימה בתנוחה המקרינה דיכאוניות.
הברמן ניגש אליו.
"מה בשבילך?"
"גינס. ליטר."
זיו שמע השתעלות, כאילו מישהו הופתע. הוא כבר היה רגיל לתגובות
כאלה; אחרי הכל, מעט אנשים שותים כמות כזו של בירה בשעה אחת
עשרה בבוקר.
הוא הרים את פניו, וראה שזו הייתה הבחורה. היא חייכה חיוך
מבויש, נראה היה כי הובכה מכך שמשכה תשומת לב.
לקח לזיו רגע נוסף להיזכר שהכבד שלו כבר לא מה שהיה פעם. הוא
התבונן בברמן מוזג באיטיות את הבירה מהחבית, והמתין שיסיים
למזוג את הבירה לספל הענק.
בלי להרים את מבטו, הוא מילמל: "בעצם, אני אקח קוקה-קולה.
בבקשה". יואב הברמן הזעיף פניו, וניגש למקרר להביא בקבוק.
זיו הרגיש כאילו מישהו נועץ בו עיניים. מסיבה לא מובנת הוא
הרים מבטו, למרות שמעולם לא נתן למבטים כגון אלו להטריד אותו.
"אם למישהו יש בעיה איתי, זו בעיה שלו, שהוא צריך להתמודד
איתה", במשפט זה סיכם פעם את גישתו, אחרי שחבר טוב הסב את
תשומת לבו של זיו לברנש שנעץ מבטים.
אבל עכשיו לא היה זה ברנש, אלא בחורה צעירה ויפה. אורלי. היא
חייכה כלפי זיו, לגמה מכוס הבירה שלה ("לף בלונד - יופי של
טעם", זיו חשב), והסיטה את שיערה אחורה, בתנועה אלגנטית.
עיניו הכחולות של זיו השתהו עוד רגע על פניה של הבחורה,
ואחר-כך ירדו מטה - לחזה, לישבן, למותניים, ולבסוף - לרגליים.
הסקירה הושלמה.
"לא התרשמת מבחורה עד שלא בחנת את כולה", הייתה הבדיחה הקבועה
שלו.

אורלי התרוממה ונשענה אל הדלפק, נמרחת קדימה, על מנת ללחוש דבר
מה לברמן - שכנראה היה ידיד שלה. תנועה זו איפשרה לזיו לבחון
אותה שנית - והוא לא טעה בשיפוטו. קצת מלאה במותניים ("יש במה
לתפוס"), אבל השדיים היו זקורים, בגודל הגון, רגליה לא רזות
("רזה זה לא סקסי", הזכיר לעצמו), ופניה - פני מלאך.
היו אלה הפנים שכבשו את זיו. ליבו פעם בחוזקה, והוא החל להזיע.
ידו נשלחה מבלי משים לגבו, וגירדה בעצבנות (זיעה הציקה לו
באופן תמידי); רגלו קפצה בעצבנות ("בעיה נוירוטית", הוא טען
תמיד).
עכשיו היא כבר הייתה ישובה חזרה במקומה, אבל נראה היה כי שמה
לב למבטיו של זיו. היא שיכלה רגליה - רגל על רגל - והביטה בו
ישירות, מבטה מפתה. זיו, מבטו אדיש, סובב ראשו לימין ולשמאל,
מנסה להבין למי שיגרה הבחורה מבטים כאלו; כאשר הבין שהוא
הנמען, נמלאו עיניו מבוכה, ומבטו הושפל.
מצד שני, הוא לא הובך בקלות. בטח לא על-ידי בחורות.
"מבוכה היא סימן לאומללות הנגרמת ע"י החברה", הוא נהג לחשוב
בעבר, אבל נראה היה כי שכח את כל חוכמות חייו. זיו הרגיש שוב
כמו ילד מבולבל בן 14.
כמנגד, היה נראה כי אורלי נמצאת בשליטה מלאה וכי התאפסה על
מטרתה. היא קמה ממושבה והתקדמה לעבר זיו. לא ברור אם זיו שם לב
לכך או לא, מכיוון שהשפיל ראשו עוד יותר - כעת הוא היה נתון
כמעט בין רגליו - ואף החל למלמל לעצמו משהו לא ברור.
"היי", היא אמרה.
זיו עשה עצמו חירש, ולא טרח אף להביט אל מי שדיברה אליו.
"היי", היא חזרה, קולה חזק יותר. עדיין, זיו לא הגיב.
אורלי השתמשה באצבעה ("עדינה בצורה יוצאת דופן", זיו חשב) כדי
להרים את ראשו המורכן של זיו, והביטה מבט נוקב בעיניו של זיו;
נוקב ועם זאת משועשע, רך.
"אותי לימדו לענות כשפונים אליי לשלום", היא אמרה, קולה עדין -
ועדיין נשמעה תקיפות מסויימת בקולה.
"ואותי לימדו לא להטריד זרים", הוא רצה לענות.
"אותי חינכו לעזוב אחרים לנפשם", המילים רצו בראשו.
"מה את רוצה ממני?" -חשב, אבל זיו פשוט לא הצליח לומר אף
מילה.
הדממה ששררה ביניהם הייתה כה מתוחה עד שניתן היה לחתוך אותה
בנשיפה קלה, אם דבר כזה היה אפשרי. נדמה היה כאילו המרווח
ביניהם, אותו רגע משונה, התקיים מחוץ לרצף הזמן-חלל, במקום שאף
אחד לא יכול להפריע.
מסיבה שאינה מובנת אפילו לעצמו, זיו היישיר מבט אל עיניה של
אורלי: תכולות, רכות, ועם זאת משדרות גאווה עצמית. עיניה
העבירו מסר שאינו מוכר לו. לא היה זה חמלה, לא רחמים, לא גועל
- המבטים אליהם התרגל בשנים האחרונות.
הוא כמעט יכל לקרוא את סימני השאלה שצצו במוחה, אבל את השאלה
שניקרה במוחה לא יכל לדעת.
זיו הרגיש כנתון תחת מתקפה חיצונית על אישיותו הפנימית,
והתמודדות עם מצב זה הייתה פעולה שלא נאלץ לעשות מעולם - או
לפחות נמנע מלעשות בשנים האחרונות. אז הוא עשה את הדבר הטוב
ביותר שידע לעשות.
הוא התעלם.

הם ישבו כך למשך מספר דקות, עיניהם נאחזות זה בזו; מבטו של זיו
אבן, משדר אפטיות מוחלטת, אדישות נצחית. כמנגד, אורלי חייכה
מפעם לפעם, אך דאגה לא להסיט מבטה מזיו. ניכר היה כי היא
משתעשעת ממשחק זה.
המצב נמשך כנצח בעיני זיו. תחושה זו שברה את טענתו המתמדת, כי
"נצח זו המצאה מתימטית של אנשים שהתעצלו לספור - בדיוק כמו
האינסוף".
כטיבם של דברים נצחיים, גם סיטואציה זו הייתה צריכה להסתיים.
אורלי התרוממה ממושבה, והשעינה ידיה על הבר, כמתקשה לעזוב
אותו.
"תשמע, אתה בחור שנראה באמת חמוד ומעניין, אבל ממש לא ברור לי
איזה מן משחק אתה מנסה לשחק... אם יבוא לך, תתקשר" היא אמרה,
ושירבטה מספר טלפון על מפית נייר שהייתה מונחת על הדלפק.
"לא, חכי". זיו היה מופתע מהמילים שיצאו מפיו.
אורלי נעצרה, מבטה המסוקרן סורק את פניו של זיו, מנסה לסנן
מהאדישות שמץ של רגש.
"המפיות האלה זה נייר לא ממוחזר. עדיף שתשתמשי בדף מחברת", הוא
אמר, קולו ממשיך להקרין את אותו חוסר-אכפתיות.
סבלנותה של אורלי החלה אוזלת.
"אין לי. מה תעשה?"
"אם ככה, אז תאלצי לעזוב בלי להשאיר את מספר הטלפון", הוא אמר,
קולו כבד. הוא עדיין ניסה להבין מה קורה פה; משחקים כגון זה לא
היו מוכרים לו.
אורלי חייכה והתיישבה בחזרה.
"תשמע, אני לא עוזבת בלי להשאיר מספר טלפון. אולי תיתן לי את
שלך?"
זיו כמעט נפל מהכיסא, אבל הצליח לשמור על ישבנו העצום שיישאר
על הכיסא. אורלי החניקה צחקוק למראה המעידה.
"נו?" קולה התחנן.
"נו, טוב..." זיו הפטיר, קולו עייף; מקולו השתמע כאילו הוא
עושה לה טובה כלשהי שדרשה ממנו מאמץ אדירים. אורלי לא יכלה
להמשיך להתאפק, ופרצה בצחוק עז.
בשלב זה גם זיו הבין את הבדיחה, וניסה להחזיר חיוך; אבל חיוכו
יצא כה עקום - מה שגרם לפרץ הצחוק של אורלי להפוך לשטף בלתי
פוסק של צחוק רועם. היא המשיכה כך במשך דקה, ובשלב מסויים
התחילה לגהק ולאחוז בבטנה; קולה דמה עתה לגעיית-פרה, מכיוון
שאוויר כבר לא הגיע לריאותיה.
חוסר-השלמות של אורלי היה כמו מתכת חמה שחדרה ללב הקרח של זיו.
קרחון עתיק יומין נמס לו לאיטו בתוך חזהו הרחב של זיו, והמתכת
החדה דקרה את זיו בנקודה רגישה. חיוכו נעשה אמיתי וכובש, ולאט
לאט אורלי נרגעה, והביטה עתה בפניו של זיו, מחויכת גם היא.
הקרח נשבר.
עיניה של אורלי היו אדומות מרוב דמעות צחוק, פניה מרוחות
מאיפור, ואפה כבר כמעט נזל. אבל בעיני זיו היא הייתה עכשיו יפה
באמת.
"אני אורלי", היא הושיטה את ידה.
"אני יודע. רשמת על הפתק" זיו ענה בפשטות.
אורלי התאפקה לא לצחוק ורק חייכה.
"אותי לימדו שכאשר זרים מציגים עצמם בפניי, עליי להציג עצמי
חזרה בפניהם", אורלי אמרה, מנסה לחקות את קולו של זיו.
"זה בגלל מערכת החינוך הדפוקה במדינה הזאת. חושבים שכל האנשים
נחמדים. לא פלא אחר-כך שיש אניסות ורציחות", זיו חזר לקולו
היבש.
אורלי לא יכלה לעמוד בפיתוי וצחקקה שוב.
תחושת חמימות אפפה את זיו. משהו בבחורה הזו באמת נגע לליבו,
ולא היה מדובר רק בחיצוניות שלה.
"אני זיו", הוא ניסה, קולו קצת יותר קליל.
"רואה? זה לא כל-כך קשה. שלום זיו. ספר לי קצת על עצמך".

הם ישבו כך ארבעים דקות בערך, מעשנים ושותים - היא בירה, והוא
מיץ תפוזים (הוא שינה את הזמנתו מספר פעמים עד שהחליט מה הוא
רוצה). זיו לא הצליח להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה בה כל כך
נהנה.
השיחה הייתה קולחת, אך זיו הרגיש כל הזמן כאילו הוא נתון
בתצפית מצד אורלי; כאילו כל תנועה מצידו, כל מילה, נשקלת
ונמדדת. הם הציגו את הרקע שלהם זה בפני זה, דיברו על תחומי
העניין שלהם וגילו כי לשניהם יש אהבה משותפת למוזיקה אירית.
אורלי הייתה בגילו של זיו. נולדה כשלושה חודשים לפניו, במזל
שור. גרה עדיין עם שני הוריה ועם אחותה הקטנה (בת 13).
למרות הפתיחות זיו חש שאורלי שומרת על חלק מאישיותה מוצנע.
אומנם זה הדבר שגרם לו להמשיך ולשוחח איתה - הרצון להכיר אותה
ולגלות עליה עוד, אבל הטרידה אותו המחשבה שאולי אורלי לא נתנה
בו אמון מלא.
"אני? איך אפשר לא לאהוב אותי? אני מאמי!" הוא אמר כשהיה בכיתה
ו'. נכון שזה היה לפני שהשמין וגדל למימדיו הנוכחיים, אבל
בתת-המודע שלו זיו רצה להאמין - בעיקר עכשיו - שהוא אכן
"מאמי".
תוך כדי שיחה זיו ניסה לחשוב על אורלי, מה כל-כך שונה בה. מדוע
היא הראתה נכונות להכיר את זיו לעומק. אבל מחשבה ושיחה באותו
זמן הם שילוב מסובך למדי, והוא ויתר לעצמו בשלב מוקדם על
הניסיון להבין את אורלי.
ויתור עצמי זה גרם לו לעוגמה רבה; אם יש דבר שנפשו חשקה בו
יותר מכל, הוא הכרות מעמיקה עם אורלי. היה זה כאילו שהאמין שאם
יכיר אותה יותר טוב, כך יבין את עצמו בצורה שלמה יותר; אבל הוא
ידע כי עליו לדחות את המחשבות שהתרוצצו בראשו לזמן אחר.

מפח נפש או לא מפח נפש - השיחה הייתה חייבת להסתיים מתישהו.
כפי שכבר נכתב על דברים נצחיים, כך גם מפגש ראשון עם בחורה -
מהממת ככל שתהיה - לא יכול להימרח עד קץ הימים.
לאחר שלוש שעות ישיבה בפאב אורלי רמזה שעליה ללכת.
"אני צריכה לאסוף את אחותי מהחוג שלה."
"לא ידעתי שבאת עם רכב", הוא ענה.
"כן, ואני מאחרת לה כבר ברבע שעה..." אורלי אמרה, קולה קצת
מתוח.
"אני שונא אנשים שמאחרים", זיו אמר, ואז תיקן עצמו: "זאת
אומרת, אני שונא כשמאחרים. אני לא אוהב כשמאחרים לי, בעיקר.
אבל באופן כללי אני משתדל לא לשנוא..." הוא הסתבך עם עצמו.
"...ואני בטוח לא שונא אותך!", הוא ניסה לחייך.
"זיו, באמת היה לי כיף לדבר איתך", אורלי הניחה ידה על ידו,
"אבל אני צריכה ללכת".
היא דחפה את מפית הנייר עם מס' הטלפון לעברו, הביטה בעיניו עוד
פעם, ויצאה מהפאב.


פרק שלישי: שוטטות

הוא לא השתהה רבות. ממילא מעולם לא יכל להתרכז במחשבותיו לאורך
זמן בלי לעשות משהו. אז הוא יצא מהפאב והתחיל לשוטט.

זיו התהלך ברחובות חיפה, מבטו מושפל לרצפה, ידיו תחובות
בכיסיו. הוא הסתובב ללא מטרה, וקיווה כי רגליו יובילו אותו
למקום כלשהו.
בצומת הראשונה הוא פנה ימינה. בשנייה הוא המשיך ישר. בשלישית
הוא פנה שמאלה, ואח"כ שוב ימינה. רגליו נדדו ללא הסברים, וזיו
קיבל אותן כמות שהן, בלי להתעמק יותר מדי במתרחש מסביבו.
זיו כל כך רצה שיבינו אותו; שיחדלו לנסות לנתח אותו לעומק,
להבין מה הוא מסתיר ומדוע הוא שונה; פשוט שיבינו אותו ויקבלו
אותו כפי שהוא.
מתוך עצבנות הוא הוציא את חפיסת הסיגריות מכיסו ופתח אותה כדי
לשלוף סיגריה.
הוא קפץ בהפתעה. הייתה זו בסך הכל הסיגריה השלישית שלו לאותו
יום! אחת בבוקר, עוד אחת עם אורלי, וזו השלישית.
"זה בטח סוג של שיא", הוא מילמל, והצית את הסיגריה. תוך שאיפות
עמוקות הוא המשיך להסתובב, אך הפעם הלך במעגלים מסביב לעמוד
תאורה.
העמוד היה רק אחד משורה של עשרות עמודים, שהתפרסו לאורך חוף
הכרמל. זיו אהב לטייל באזור זה. הים היה תמיד אטרקציה מבחינתו.
המבט אל הים הרגיע אותו מעט, והוא זרק את הסיגריה; כמובן שלא
טרח לדאוג לכבות אותה. ראשו לא היה פנוי למחשבות על איכות
הסביבה (נושא בו נהג לעסוק משחר ילדותו - לפחות בצד
התיאורטי).
לאחר מספר נשימות עמוקות הוא חזר לצעוד.

עוד כמה דקות של צעידה עוברות, והוא מגיע לגשר מעל שדרות
ההגנה. זיו סובב ראשו ימינה ושמאלה, ומשראה כי הכביש פנוי דיו,
החליט לחצות את הגשר.
כמובן שלא היה הגיון בפעולה זו, אך כרגע זיו לא חשב בהגיון.
כשהגיע לאמצע הגשר נעצר ונשען על המעקה, מתבונן על המכוניות
הנוסעות.
זיו התבונן מבט ממושך במכוניות, ונתן למחשבותיו לדהור במהירות
גבוהה כמהירות המכוניות. מחשבה רדפה מחשבה, וזיו כבר כמעט
התחיל להנות מהמחשבה החופשית - חסרת הלוגיקה, מהסוג שהיה כה
נדיר אצלו.
הנאה זו פחתה מעט משהחל לתרגם מחשבות אלו למילים; אז גם האט את
קצב חשיבתו, כך שיוכל לפחות לעקוב אחר רצף המחשבה.
המכוניות מהוות איום להולכי הרגל; מלמעלה, על הגשר, הוא בטוח,
והן נראות כל-כך פגיעות... קטנות יותר, ממהרות לא להימעך.
"בדיוק כמו בני-אדם", זיו חשב, והסביר לעצמו את הדברים.
"הרבה יותר קל להימנע מהידרסות כשאתה נמצא רחוק, מביט מלמעלה",
הוא הירהר; "אם נמנעים מהדרך המסוכנת ועוברים לנקודה גבוהה
יותר אז נשארים בטוחים מכל רע".
מכונית צהובה זיגזגה בין הנתיבים, ורק בנס נמנעה תאונה.
"נהג אדיוט", זיו מילמל. הוא תפס מעצמו נהג טוב מאוד. "לו בארץ
הייתה תרבות נהיגה כמו בגרמניה, כמות התאונות הייתה יורדת",
אהב להטיף.
המחשבות על יכולת הנהיגה שלו הובילו את זיו למסקנה נוספת. "מצד
שני, אם הייתי נשאר תמיד על הגשר, לא הייתי יכול לכבוש את
המפלצת הזו, להיכנס לתוכה, ללמוד אותה ולהשתלט עליה. אם הייתי
רחוק כל הזמן, הייתי חי בפחד תמידי ממכוניות ומדריסה."
זיו חייך. הוא אהב את האופן בו יכל תמיד לארגן את מחשבותיו
בצורה מסודרת. זו גם הסיבה ששמר במגירתו מחברת, בה רשם לעצמו
את כל הגיגיו - כשהיה לו כוח לשבת ולכתוב, כמובן.
השכנוע העצמי עבד: בצעד קל ועם אותו חיוך מטופש על פניו, זיו
דילג במדרגות הגשר כלפי מטה. מצב רוחו היה כה מרומם, עד שחצה
את הכביש בלי לשים לב למכוניות השונות; הן עברו בשריקה על
פניו, ואחד הנהגים אף פלט לעברו קללה עסיסית. אך לזיו זה לא
הזיז: הוא חש כי מתחולל בו שינוי, מן תהליך שחיכה להבשלה זמן
רב.
"אולי זמן רב מדי", זיו תהה.
בדרך-לא-דרך, בסמטאות צרות ואפלות וברחובות רחבים ומוארים, זיו
ניסה להגיע לביתו, אך משום מה תודעתו הייתה מעורפלת: הוא פשוט
לא מצא את הכיוון אליו עליו ללכת.
כמובן שהוא לא הודה בפני עצמו כי הוא מאוהב, או שאיבד את
עשתונותיו; אבל האמת המוזרה היא שזיו פשוט "איבד את הצפון" -
תרתי משמע, ניתן לומר.
שלוותו החדשה מנעה ממנו להיכנס לפניקה, ואת הלחץ אליו היו
נכנסים רוב האנשים במצבו החליפה סקרנות. כל מקום היה לו חדש,
ובמקום לנסות למצוא את הבית, זיו חקר את המתרחש מסביבו.

למען האמת, העניין החדש של זיו בסביבתו לא מפתיע כפי שניתן
לצפות. אומנם הוא יליד חיפה, אך כילד שגדל עם כפית כסף בפה,
הוא לא טרח ללמוד את העיר ולהגיע לפינותיה האפלות יותר. אפילו
על טיולים רגליים הוא וויתר: עד שהוציא רשיון, אביו ואימו
הסיעו אותו לכל מקום, ומרגע שהוציא רשיון, דאג לנסוע ברכב לכל
מקום.
במקרים הגרועים ביותר זיו נסע באוטובוסים (על אף היותם "קופסת
סרדינים, העומדת במקום שני רק ליד קרונות השואה", כדבריו).
בפעמים מעטות אלו התבונן סביבו בחשדנות ("הרי כל אחד הוא מתאבד
פוטנציאלי"), וניסה ללמוד את האזור.
כך גילה את הפאב בו פגש את אורלי, כשחזר מביה"ס עם חבר
באוטובוס. היה זה ביום שאביו בילה מחוץ לעיר מטעמי עבודה.
רגשות הנוסטלגיה הזרים לו התערבבו ברגשות החדשים והבלתי-מוכרים
ששטפו את אותו; זיו לא ידע כיצד לעכל את התחושות האלו. היה זה
כמו לשתות קוקטייל אלכוהולי רע במיוחד, אחרי 2-3 בירות גרועות
- זיו זכר תחושה זאת מימיו כשתיין.
אין ספק כי הוא הרגיש קצת לא קשור למתרחש סביבו. הוא החליט
לחזור לביתו, וסב על מקומו, מתחיל לצעוד במרץ שלא ידע שיש לו
לכיוון שכונת מגוריו.
תוך זמן קצר זיו ניצב מול הדלת הראשית של בית-הוריו, וילה
מרשימה למדי באחת משכונות היוקרה של חיפה. הוא חכך בדעתו מספר
רגעים, וניגש לדלת האחורית, שהובילה בדרך מוצנעת יותר לדירתו.
הדרך לאותה דלת אחורית עברה בצמוד לגדר השכנים; גדר זו לא
הגדרה מוצלחת, מכיוון שהייתה עשויה משיחים בלבד, וכלב
הרוטווילר שגר בחצר נהג לנבוח על זיו כל פעם שעבר שם. זיו נבח
עליו בחזרה וצחק. הוא הרגיש קליל לפתע; עשה לו טוב לחזור למקום
אהוב ומוכר כשבתוכו מטענים רגשיים חדשים.
זיו התיישב בכבדות על מיטתו ועצם עיניו ברוגע. הוא ניסה את
חיוכו הטוב ביותר והרים את השפופרת של הטלפון; אחד מאותם
טלפונים ישנים שמצא בביתו, כאלו מפלסטיק שצובר אבק ולכלוך
בצורה שלא ניתן להוריד אותם.
הוא הוציא את הפתק מכיסו וחייג את המספר באיטיות, מנסה לשמר את
החיוך שעל פניו. לו רק הביט במראה והתבונן, ידע כי חיוכו עקום
משחשב.
"הלו?", ענה בצד השני קול נשי.
"שלום, אורלי?"
"לא, זאת ליאור, אחותה. רגע, אקרא לה."
זיו לא ציפה לזאת. חיוכו נמוג, ובדיוק אז אורלי נשמעה מהצד
השני.
"כן? מי זה?", היא שאלה.
"זה זיו, מהפאב. זוכרת?", הוא ניסה לשחזר את חיוכו - והצליח
לחייך באופן מעוות עוד יותר מנסיונו הראשון.
"בטח! איך אפשר לשכוח!" -הוא יכל לשמוע את חיוכה דרך הטלפון,
ותחושה חמימה ונעימה עברה בגופו.
היא המשיכה, "לא חשבתי שתתקשר כל-כך מהר".
זיו לא היה בטוח מה עליו להשיב. סמול-טוק טלפוני היה לו תמיד
יותר קשה מאשר שיחה פנים-אל-פנים; גם עם חבריו נהג להסתבך.
"טוב, לא משנה. הלכתי וחשבתי, וחשבתי, וחשבתי, ו... סתם,
התקשרתי." זיו הבין כי דיבר שטויות. "אני מקווה שלא הפרעתי,
נכון?"
אורלי שתקה, מנסה להבין את גיבוב הדברים שזיו זרק לעברה. "לא,
בכלל לא..." קולה נמתח, מחכה להסבר מצד זיו.
"בכל אופן, מאוד נהניתי לשבת ולדבר איתך.", זיו ציין.
שתיקה קצרה, כאילו שניהם חשבו על דבריהם שאמרו עד כה, ועל מה
שיאמרו בהמשך.
"כן, גם אני", אורלי ענתה, שוב חיוכה עובר בצורה מדהימה בכבלי
התקשורת של בזק.
"אני... אני גם אשמח לפגוש אותך שוב", זיו ניסה.
"ו...?" אורלי התגרתה בו.
"ו... אשמח לפגוש אותך שוב, את יודעת." זיו חזר על דבריו מבלי
לשים לב. אורלי ציחקקה.
"אז מה אתה מנסה להגיד?"
זיו החליט לגשת לנושא מכיוון אחר, ישיר יותר; אולי לנסות את
הבטחון-העצמי-שמעולם-לא-היה-לו.
"אורלי, מה את עושה מחר?"
"נפגשת איתך, אני משערת?" אורלי ניסתה להתגרות בו שנית, אך היה
גבול לתמימות של זיו. גם הוא ידע להיות סרקסטי.
"מה גרם לך לחשוב על זה?" הוא שאל, קולו רציני לחלוטין. אורלי
הופתעה ונתפסה לא מוכנה.
"מה זאת אומרת?" היא שאלה, קולה כמעט כועס.
"מה זאת אומרת 'מה זאת אומרת'?", זיו התחכם.
"אני חשבתי..." אורלי החלה, קולה מהסס, מעט חסרת בטחון.
חוסר-הבטחון של אורלי גרם לזיו לחייך, כי ידע שהצליח לבלבל
אותה.
"אורלי, אני אגיד לך מה את עושה מחר. מחר את באה בעשר בערב
למקום בו פגשתי אותך היום."
אורלי צחקה עכשיו בפה מלא, ולא היה מאושר מזיו.
"טוב. אז קבענו."
זיו התבלבל, תחושת האושר שבאה עליו גרמה לו לרגע לאבד את קו
מחשבתו, והוא החליט לוודא כי הפרטים שמסר נכונים.
"מחר, בעשר בערב, בפאב", קולו הרשמי סיים את השיחה, והטלפון
נותק מצידו השני.


פרק רביעי: מפגש שני

הזמן עד המפגש עבר מהר משזיו חשב, ולכך עוד צריך לשקלל את
העובדה שישן "רק" 11 שעות.
את שעות אחר הצהריים העביר בניסיונות - לא מוצלחים במיוחד -
לסדר את חדרו. תחושות השינוי שזרמו בליבו גרמו לו לרצות לשנות
את הרגליו הישנים. אך מאידך, כל פריט בחדרו שהזיז - בין אם זה
תחתון זרוק, מכנס, שלט אלקטרוני ישן או דבר מה אחר - רק גרם לו
לעוגמת נפש רבה, וכך וויתר על רעיון הסדר.
לאחר שבזבז מספר שעות כושלות בנסיון לסדר את חדרו, התפנה זיו
לבחור בגדים לאותו ערב. ההתרגשות שאחזה בו גרמה לו להחליף
חולצה, מכנסיים, תחתונים וגרביים בכל השילובים האפשריים. לו
ידע זיו חישובי קומבינטוריקה אף היה מסוגל לספר בכמה החלפות
בגדים מדובר; לצורך העניין, הוא בזבז על כך שלוש שעות.
חצי שעה נוספת עברה בתהליך הגילוח; למרות שהתגלח יום קודם לכן,
זיו רצה להיראות במיטבו. רק בנס הוא לא נחתך.
כל המושגים הישנים של זיו - אדישות לדעת הרבים, "זרקנות" על
צווי האופנה וזלזול במוסכמות חברתיות - נראו לו כה רחוקים,
והכל בגלל אורלי. לא יכלה להיות ציפייה גדולה מזו שזיו הרגיש.
משפטים מהעבר, העבר הרחוק שכמעט שכח, עלו בו.
"גבר הוא לא גבר ללא אישה", יובל (חבר לספסל הלימודים) אמר לו
פעם. "בחורה אחת נכונה ואתה מסודר", אמר מכר אחר, שאת שמו הוא
אפילו לו זכר.
לעזאזל, הוא אפילו פיזם לעצמו, ועוד נעימת ג'אז!
ללא ספק הוא היה שרוי במצב רוח משונה, כל כך שונה ממצב רוחו
הרגיל עד שזיו עצמו, למרות חושיו החדים והביקורת העצמית
הבלתי-פוסקת שלו, לא שם לב להתנהגותו הקיצונית.
זיו עשה חישוב זריז והגיע למסקנה שעליו לצאת מהבית בתשע
וארבעים. עכשיו היה תשע ורבע. הוא עלה במדרגות לסלון, עצבני
במקצת, חושב איך להעביר עוד קצת את הזמן.
עד אתמול, היה מעביר את הזמן בנשנוש - חטיף שוקולד, אולי. אבל
לא הערב. זיו פתח וסגר את כפות ידיו, הוציא מן "קנאק" מהמפרקים
של אצבעותיו - הרגל שסיגל לעצמו עוד מזמן, דרך מעוותת להפגין
עצבנות.
לבסוף, התיישב ליד המחשב והחל במשחק סוליטייר. רק אחרי עשר
דקות שם לב שהמשחק תקוע בנקודת אין-מוצא; כה מרוחקות היו
מחשבותיו של זיו עד שלא הצליח אפילו להתרכז ב"משחק קלפים
טיפשי".
עוד שניים-שלושה ניסיונות, מבט חטוף בשעון של המיקרוגל:
תשע-שלושים-וארבע. חסר סבלנות לחלוטין, זיו חטף את המפתחות של
האוטו מהמתלה ובצעד קליל ירד למטה.

הנסיעה עברה ללא הפתעות מיותרות. כאמור, זיו היה נהג טוב - מה
שבא לידי ביטוי גם בהכרת הדרכים לעקוף עומסי תנועה
פוטנציאליים. כך, לאחר נסיעה קצרה בדרכים נטולות "נהגות טיפשות
ואיטיות" הוא הגיע לפאב. תשע-חמישים-ושתיים לפי שעון המכונית;
זיו נזכר כי השעון ברכב תמיד מזייף בשתי דקות. "עדיין שש דקות
מוקדם מדי".
תיפוף אצבעות מהיר על ההגה שיקף את ההתלבטות של זיו; אולם הנה
הוא כבר מחנה בחניה ממש קרובה וללא שהות נוספת מושך את בלם
היד, מדומם את המנוע ויוצא מהאוטו.
זיו נכנס אל הפאב, שבשעה זו היה שוקק חיים. עם זאת, הוא לא היה
עמוס מדי; למען האמת, הפאב היה בדיוק כפי שזיו קיווה: "לא דליל
ולא דחוס, ככה לא יבוא מנחוס". זו הייתה הסיסמה שהמציא אותו
חבר מהתיכון, יובל.
סריקה מהירה - אורלי עדיין לא הגיעה. "יופי", חשב זיו,
"הזדמנות טובה להכיר את השטח". אולי זיו לא היה בצבא, אבל במה
שנגע ליסודיות - הוא התנהג לעיתים כמו גנרל קטן. הבעיה הייתה
שבדרך כלל חסרה לו המוטיבציה.
זיו לא טעה: בשעות הלילה הפאב אכן נראה שונה. לא רק כמות
האנשים וסוג המוזיקה, אלא המבנה עצמו נראה מיוחד יותר - הבר
העשוי מעץ נראה חמים לעין והתקרה המקומרת שיוותה למקום סגנון
מיוחד ומקורי. "המסטיק הזה דווקא טעים לי", מלמל זיו בנימה
נוסטלגית. לאחר רגע התעשת והחליט לאתר שולחן פינתי לשניים.
לצערו מצא רק שולחן לארבעה, אבל מכיוון שהשולחן היה סמוך לקיר,
הסתפק בו והתיישב.
כשרגלו מתופפת בעצבנות המוכרת, זיו נפנף מעליו מספר מלצרים
שונים שניסו לדובב אותו. "אני מחכה למישהי"; "אזמין אחר כך";
"עזוב'תי" - דברים מסוג זה נפלטו לו בלי שאפילו שם לב לפניהם
המוחמצות של המלצרים.

כשהיא נכנסה פניו מלאו אור... לא, זו תהיה מליצה מוגזמת לתאר
זאת כך; זה מה שזיו קיווה ("נדלק לי הפלורסנט" הייתה מחשבתו,
ליתר דיוק), אך בפועל יצא לו חיוך קצת עקום - מה לעשות ולא היה
מורגל בהבעה זו. למזלו, אורלי לא מצאה אותו מיד ולפיכך פספסה
את המבט השטותי שהיה בעיניו. לבסוף איתרה את השולחן וניגשה
אליו; הם החליפו מבטים. אורלי הייתה לבושה בחצאית אופנתית
וחולצה צמודה, עגילים קטנים ונוצצים לאוזניה. ללא ספק, נראתה
עוד יותר טוב ממה שזיו זכר אותה.
"היי", אמרה.
"שלום", השיב לה, פניו סמוקות.
"נו?", קולה היה תקיף במעט.
"מה... מה 'נו?'", הוא התבלבל.
"לא תזמין אותי לשבת?", חייכה כלפיו הפעם, נראתה מרוצה מעצמה.
זיו לא התבלבל פעם שנייה. "נו!", גער בה בטון רציני.
"מה... מה 'נו...?'", עכשיו היה תורה לשאול.
"נו... איך זה שעוד לא ישבת?", זיו חייך חיוך רחב, שחשף שתי
סתימות בשיניו האחוריות. אורלי הבליעה את צחוקה בחיוך ממיס
והתיישבה מול זיו, כך שישבו פנים-מול-פנים, צמודים לקיר.
איתרע מזלו של אחד המלצרים לעבור בדיוק באותו רגע ולשאול: "כבר
החלטתם?" -מבטו של זיו הספיק למלצר, וזה הוריד מבטו ושעט לעבר
המטבח.
"מרשים איך שטיפלת בו", אורלי אמרה.
"זה מן כשרון משפחתי."
"אז לא הייתי רוצה לראות ארוחות משפחתיות שלכם!", אורלי ניסתה
להתבדח.
זיו הרים מבטו כבת יענה מבולבלת; הרעיון של ארוחת ערב משפחתית
היה זר לו לחלוטין; "כל אחד יאכל מה שבא לו ומתי שבא לו" -
הייתה הגישה של אימו. עם זאת, העובדה שהערתה של אורלי לא
הצחיקה אותו קצת הלחיצה אותו, ומוחו החל בקדחתנות מוכרת לחפש
מוצא מתחושת המועקה.
"רגע, את מנסה להזמין את עצמך לארוחת ערב?", הוא שאל - מקווה
שהתשובה-שאלה תספיק.
עכשיו היה תורה של אורלי להתבלבל: "למה, אני מוזמנת?"
"זה מה שאני ניסיתי להבין", זיו ענה בקול הרציני ביותר שלו.
אורלי איבדה את שיווי המשקל לחלוטין. "זיו, בכנות, אין לי מושג
על מה אנחנו מדברים".
זיו הסכים איתה, וכך - כששניהם נבוכים, הם קברו מבטם בתפריטים
שהניח קודם לכן אחד המלצרים על השולחן.

אמירות שונות של אביו מתקופת ילדותו של זיו צפו ועלו לתודעתו.
"תזמין משהו זול וטעים", "פשוט ומשביע", "מורכב אך קל להבנה" -
ניכר היה כי לא הייתה קיימת בתפריט אפילו מנה אחת שתתאים
לתיאור מלא הניגודים שנתקע בראשו של זיו.
"אהם", השתעלה אורלי שיעול מלאכותי כדי למשוך את תשומת לבו זיו
- רק כדי לראות שמלצר עומד לידו, עט בידו האחת ופנקס בידו
השנייה.
"קולה", זיו אמר כאינסטינקט.
"חצי גינס בשבילי", אמרה אורלי - קולה פחות דרוך מזה של זיו.
המלצר - אותו אחד שזיו הניס קודם לכן - חייך ופנה להביא את
המשקאות. זיו ישב כעת מול אורלי, גוו זקוף, שתי ידיו מונחות על
השולחן כך שהמרפקים וכפות הידיים צמודים לשולחן. לו רק ידעה
אורלי שזיו מנסה להסתיר כך את אי-הנעימות שחש, אולי לא הייתה
אומרת את מה שאמרה.
"מה, שוב קולה?", ניסתה להקניט אותו.
זיו לא הבין. "מה הכוונה 'שוב'?"
"אתה יודע, פעם קודמת, גם הזמנת קולה...", ניסתה להסביר
(ולמעשה התעלמה מכך שאז שתה לבסוף מיץ תפוזים).
"ו...?"
"סתם חשבתי ש-"
"תשמעי, את יכולה לחשוב מה שאת רוצה. אבל חלק מזכות הציבור היא
לא לדעת", ציטט זיו היסטוריון עלום שם.
אורלי שינתה תנוחה על הכיסא. "עזוב, סתם ניסיתי להתבדח".
זיו ניסה לחייך ובאותו זמן להשעין את סנטרו על כף ידו; אולם,
השולחן לא היה יציב ומשקלו של זיו גרם לו כמעט ליפול ארצה עם
השולחן. הדבר לא היה כל כך נורא לולא בדיוק באותו רגע ניסה
המלצר להניח את כוס הקולה של זיו. התוצאה - אורלי אחת משועשעת,
זיו אחד נבוך ומלצר אחד רטוב מקולה. הבחור הזעיף פניו ועזב
להביא קולה אחרת, לא לפני שהגיש לאורלי את הבירה שלה.
"אני חושבת שהוא לא אוהב אותך", ניסתה אורלי להתבדח שוב.
למזלה זיו דווקא הבין. "שיצטרף למועדון או שיקח מספר, נטפל בו
לפי התור" - זיו כבר השתמש במשפט זה פעמים רבות בעבר. התוצאה
הייתה מיידית, אורלי צחקה צחוק חם ולבבי; אך הפעם זיו פיספס את
כוונתה לחלוטין.
"מצחיק אותך? את רוצה להיכנס גם ל'רשימה השחורה' שלי?" שאל
בקול תקיף.
"זיו, תירגע - אני צוחקת. אתה יודע, אתה יכול קצת יותר
להשתחרר".
עוד טעות מרה של אורלי.
"להשתחרר?! את מדבר על איתי להשתחרר?! אני השתחררתי מהכלא
הגדול במדינה - צה"ל - אז אל תדברי איתי על 'להשתחרר'!", שאג
זיו. אך גם הוא לא הכיר את כל הצדדים באישיותה של אורלי -
לשעבר מפעילת 'האמר', פייטרית וקרבית בגמ"ח איבריה.
"לפי ההתנהגות שלך, טוב שלא גייסו אותך. בטח ממילא אין לך מה
לתרום!", לשונה החריפה עקצה חזרה.
"אפילו כליה לא הייתי תורם!", ניסה זיו להחזיר; אבל קולו נהיה
צרוד באמצע המשפט (זיו לא צעק כבר כמה שנים) כך שהאפקט נעלם.
התוצאה שיחקה לטובתו, מאחר ואורלי ראתה את ההשתנקות כמשעשעת,
חייכה עוד חיוך ממיס ופתאום שוב הכל נרגע.
"אני מצטער שהתלהטתי, פשוט..." זיו ניסה להתנצל - הוא לא היה
טוב בזה במיוחד, בין היתר מהסיבה שלא האמין בהתנצלויות; "אדם
צריך לעמוד מאחורי מה שאמר", נהג לומר.
"...פשוט?" אורלי ניסתה לדובב את זיו.
"פשוט... זה פשוט ש..." זיו גימגם. התנצלויות באמת היו הצד
החלש שלו; חוץ מ'אני מצטער' לא ידע מה להגיד.
"זה פשוט ש...?", אורלי באמת התאמצה להבין.
"נו, את יודעת."
"אני יודעת מה? שאתה מתפרץ?", אורלי ניסתה להתפייס, אבל לא
ידעה שעלתה על עצב רגיש אצל זיו. "רק החלשים מתפרצים", אימו
אמרה לו מאז שהיה בן שבע.
"אני... לא... מתפרץ...", זיו אמר במאמץ, נשימותיו כבדות. הוא
הרגיש פגוע כפי שלא הרגיש מעולם, ולא ידע למה.
"תשמע, אני יכולה להבין שהתחממת, אבל אתה צריך להודות בזה.
תתנצל כמו בן-אדם ואסלח לך", נימתה של אורלי הייתה עניינית.
זיו הביט לצדדים, מבטו לחוץ. הוא הרגיש כאילו דוחקים בו לפינה.
אורלי שילבה ידיה על חזה. זיו הניח כפות ידיו על השולחן ונשען
אחורה, כמנסה לייצב את עצמו. דקות ארוכות עברו.
"אני לא יודע מה להגיד", אמר - והרגיש כי גרונו יבש, כמו מתוך
פניקה. הוא נזכר באמירה "השקרן לשונו תידבק לחיכו".
אורלי נתנה בזיו מבט בוחן בשנית. לאחר מכן נשענה עם ידה על
השולחן והחלה להתרומם באיטיות - מנסה לתת לזיו עוד זמן לומר
משהו. משראתה שמבטו קפוא וממוקד בנקודה נעלמת, התיישרה וקמה.
היא הוציאה מארנקה עשרים שקלים, הניחה אותם על השולחן ויצאה
מהפאב - עקביה מהדהדים בראשו של זיו בצורה הפגנתית.


פרק חמישי: שיחה טלפונית ראשונה

זיו קרא פעם כי הדרך חזור תמיד קצרה מהדרך הלוך. לו היה נשאל
על הערב המדובר, היה מחלק את תשובתו לשני חלקים (כי החלוקה
לשלושה היא צבאית מדי לטעמו). החלק הראשון היה מתייחס לדרך
מהפאב למכוניתו: מהירה ביותר, על סף הימלטות - מזל שזכר להשאיר
כסף. אבל הדרך מהפאב לביתו הייתה כה איטית. זיו זכר לפחות
פעמיים שעצר עצירת פתע כדי לא לדרוס הולך רגל; דעתו הייתה עד
כדי כך מוסחת. אפשר גם שעבר על פני ביתו פעם אחת לפני שזיהה את
הרחוב. זיו באמת לא זוכר.
את הדילוגים המהירים ממכוניתו לדלת החליפו צעדים כבדים; את
השריקה הקבועה שלו (יצירה של ווגנר) החליפו נשימות עמוקות,
ושקשוק המפתחות של הדלת נדמה כנמשך לנצח. זיו ממש לא היה עם
רגליו על הקרקע, בלשון המעטה.

משנכנס לחדרו חשב להחליף ל"בגדי הבית" שלו - טרנינג וטי-שירט
ישנים, שלא עברו כביסה מספר חודשים.  במקום, הוא הוריד את
נעליו ומכנסיו ונשכב על המיטה, מזיע כולו. כעבור רגע קם ובצורה
שהפתיעה אפילו את עצמו בעט בארונית שלו כה חזק עד שהשלט נפל
ונשבר.
הוא בכלל לא שם לב.
משום-מקום צצה לתודעתו של זיו הפסיכולוגית מביה"ס היסודי.
"השלב הראשון בהשגת השלווה הוא הכרה בגורם לחרדה", קולה הידהד
במוחו בעודו מנסה להדחיק את ארועי הערב. "הפתרון לקוצר הרוח
הוא זמן - הרבה זמן", קולה הדידקטי הוסיף.
זיו חיפש שעון מחוגים בחדרו - ונזכר שהיחיד שיש בנמצא הוא
במטבח. הוא נעמד, דרוך לרגע קט, משחשב ששמע את תקתוק המחוגים.
לאחר כחצי דקה הבין כי זה ברז מטפטף; בפרץ נוסף של עצבנות הוא
נתן אגרוף לקיר הגבס, עליו תלויה מראה. המראה התנודדה ימינה
ושמאלה; אך לזיו זה נראה היה כאילו הוא זה שמסתובב, כמו שיכור.
המחשבה הצחיקה אותו - אז הוא צחק בקול רם.
כשבבואתו החלה להאט תנועתה, זיו הטיח עוד אגרוף בקיר - והפעם
צחק צחוק גדול: נדמה היה לו כי הוא רואה אדם מגודל מתנודד ימין
ושמאל, וצוחק.

כנראה שהצחוק, משולב בהוצאת האגרסיות, שחרר תחושה שלילית שנפלה
עליו; אין הסבר טוב יותר לעובדה שכעבור פחות מדקה זיו עמד
וחייג את המספר של אורלי בעודו מחייך חיוך דבילי ("נסוך בטחון
עצמי" לדעתו של זיו), מתבונן עמוקות למראה.
"הלו?", קולה נשמע מעבר לקו.
זיו ניסה לחקות קול גברי, מלא בטחון עצמי; הבעיה שהמודל היחיד
לחיקוי שהכיר היה אביו - סקסיסט ושוביניסט לדעת כל מכריו.
"אורלי'נקה, מה קורה?"
"מי זה? זיו?" היא הייתה מופתעת.
"מי נראה לך שזה יהיה בשעה כזאת, יצפאן?" הוא ניסה להתבדח
בצורה לא אופיינית.
"אני שמחה שהתקשרת", היא ניסתה לשנות כיוון.
"טוב", קולו חזר לטון דיבורו הרגיל. שתיקה.
"אני..." - "אתה...", הם החלו לדבר באותו זמן; כצפוי, התוצאה
הייתה שהשתתקו במהרה.
"לא היית בסדר הערב", הצהיר זיו בטון פסקני.
"אני? אתה זה שצעקת", החזירה אורלי, אך היא לא הרימה את קולה.
"...אז?", זיו היתמם.
"מה זאת אומרת 'אז?', זיו, זה לא בסדר לצעוק על אנשים".
זיו ניסה להתחמק מאחריות. "זה לא הופך את ההתנהגות שלך
למוצדקת".
"בכנות, זיו - אני לא מבינה מה עשיתי שהיה לא בסדר", אורלי
ניסתה להתגונן.
"הביקורתיות שלך; הדעות שלך; לבוא ולהגיד לי שאני צועק - זה
נראה לך פייר? איך יכולת?", זיו הטיח האשמות חסרות ביסוס.
"אבל זיו, באמת צעקת", קולה של אורלי הרצין - היא באמת לא
הצליחה לעקוב אחר קו מחשבתו.
"ואת כל הזמן מזכירה לי את זה. איך זה אמור לעזור בדיוק?!",
עכשיו זיו שוב צעק.
כצפוי, עכשיו גם היא הרימה את קולה: "אם יש לך בעיות, אולי
כדאי שתפתור אותן, במקום להוציא את העצבים שלך עליי. בכנות,
חשבתי שאתה בחור נחמד ומשעשע - ואולי יותר - אבל אתה לא נותן
לי צ'אנס; לא נותן לעצמך צ'אנס."
אורלי לקחה נשימה עמוקה, מחכה לתשובה רועמת מצידו של זיו, אך
היא הופתעה. קולו השקט - פגוע אפילו - נשמע מבעד לשפופרת
בביתה. "אני לא יודע מה עובר בראש המופרע שלך, אין לי שום
בעיות, ולבעיה היחידה שניצבת מולי קוראים אורלי".
אורלי הזדעזעה; למען האמת, היא בכלל אל חשבה שתוכל להיפגע כך
ממישהו שהכירה לפני זמן כה קצר. היא חשבה לעקוץ בחזרה, אולי
להתייחס למשקלו של זיו כבעיה 'ראשונית' יותר; אך היא נמלכה
בדעתה והחליטה להיות יותר פרקטית.
"זיו, בוא ניקח את הדברים בפרופורציות. זה בסך הכל דייט
שהתחרבש. תגיד שלא היית בסדר, ואז נחליט אם ממשיכים - ואם כן,
אז לאן".
אורלי אולי ניסתה להוריד הילוך, אך "חום המנוע" של זיו היה
עדיין גבוה מדי.
"פרופורציות? להמשיך הלאה?! מה את מנסה לרמוז, אורלי?" הטון של
זיו היה מאיים.
אורלי השתוממה, לא היה לה מושג מה זיו רוצה ממנה, והוא המשיך
לתקוף. "את תקשיבי לי, ותקשיבי לי טוב. את לא תנווטי את השיחה
הזאת לכיוונים שנוחים לך, כמו שאת לא תגידי לי שאני לא בסדר.
אני אגיד לך בדיוק מה היה - את זה בעצם כבר אמרתי לך - ואני
אגיד לך מה יהיה". אם זיו קודם היה במגננה, הרי ברור שעכשיו כל
כולו היה במתקפה.
"נו, זיו, מה יהיה?", שאלה בשקט.
זיו לא חשב שתשאל שאלה כזו - והתוצאה הייתה שאיבד את כל התנופה
שלו. למעשה, השתתק לחלוטין. אורלי חזרה על שאלתה: "מה יהיה,
זיו?"
מאידך, חוסר הבטחון של זיו החזיר לאורלי את הבטחון שלה. "אתה
לא באמת יודע, הא? אני אגיד לך מה יהיה. כשתדע מה אתה רוצה,
וכשתדע איך להתנהג, אז תדע מה יהיה. ועד אז, לא יהיה כלום.
הבנת?"

התשובה המבולבלת הזו השאירה את זיו עם שפופרת הטלפון צמודה
לאוזנו דקות ארוכות לאחר שאורלי ניתקה.
כך, בפעם השנייה באותו ערב, אורלי היממה את זיו בצורה בלתי
מובנת, משאירה אותו עם תחושות מעורבות ורגשות חדשים, בלתי
מוכרים.


פרק שישי: מפגש שלישי

זיו הגדיר לעצמו מטרות ללא הרף. מאז שהיה ילד, הוא אהב להציב
לעצמו נקודות ציון ולנסות להגיע אליהן. ליתר דיוק, הוא הצהיר
שיגיע לאותה מטרה; בפועל, הוא זייף, תירץ, התחמק ועשה כל דבר
כדי להימנע ממאמץ אמיתי. אין מה לעשות, זו התוצאה של חינוך
מפנק.
הפעם המצב היה שונה. זיו ידע שהוא רוצה להכניס את אורלי לחייו,
להפוך אותה למשהו רלוונטי.
הוא עדיין לא ידע להגדיר בשם את מה שהיא גרמה לו להרגיש, אבל
הוא השתכנע שזה היה טוב. "פרפרים קטנים בתוך סלט קוויאר" נשמע
לו כמו תיאור גרנדיוזי מדי - אבל קולע.
הוא הגיע לשתי החלטות: הראשונה, שדבר ראשון בבוקר הוא ינסה
לפייס את אורלי. השנייה, שהוא יילך לישון. אולי בעצם הוא היה
צריך להפוך את סדר ההחלטות - אבל ההחלטות כבר התקבלו ואין
לשנות את שנעשה.

הלילה עבר בלי ארועים מיוחדים - כטיבם של לילות בהם השינה חזקה
יותר ממהלומה בראש. הבוקר הפציע וזיו עדיין ישן. רק בשעה
אחת-עשרה הוא קם - וגם אז, כדי לסגור את הוילון (השמש הפריעה
לו לישון).
בסופו של דבר, בשעה שתיים-עשרה וחצי זיו התמתח, פקח עיניו ובהה
בתקרה מספר רגעים. לאחר מספר מצמוצים איטיים הוא נזכר בהחלטות
שקיבל אתמול. הוא זינק מהמיטה - משקלו מרעיד כמעט את החדר -
ומיהר לאמבטיה. הוא פתח את ברז המקלחת והחל לצחצח שיניים
בזריזות, בצורה מאוד לא אופיינית.
עד שסיים לצחצח את שיניו המים כבר היו חמים מספיק. הוא נכנס
למקלחת, עשה את שעשה בלי להשקיע יותר מדי (ישנם הרגלים שלעולם
לא ישתנו), יצא, התנגב, וחזר ערום לחדרו.
זיו הוציא מהארון זוג תחתונים מנויילן, גרביים נקיות, מכנסיים
וחולצה שלבש רק פעם אחת בשבוע האחרון.

זיו ידע שעליו למצוא פתרון ל"בעיית אורלי" (כך הגדיר אותה),
ועליו לעשות זאת מהר. למרות שהנסיון שלו עם נשים היה מוגבל,
הוא זיהה בקלות שעם הזמן תחלוף ההזדמנות.
הנחישות שהוא הרגיש הייתה עצומה. כוחה היה כזה שנדמה לו שכל
חומות ההגנה שלו - "חומות ברלין הקטנות שלו", הוא קרא להן בפני
יועצת ביה"ס - הולכות להתרסק. לזיו היה קשה להאמין שכל התחושות
והשינויים הקטנים-גדולים האלה שהתרחשו בתוכו נבעו רק מיישות
אחת, מאורלי.
כל הנחישות הזאת בנתה בתוך זיו עוצמה כזו, שבאופן מודע לחלוטין
הוא ידע והשתכנע שעליו להתנצל - ולהתעלם משאר נורות האזהרה
העצמיות שמילאו את ראשו כרגע.
את מספר הטלפון של אורלי הוא זכר בעל פה, הזכרון שלו למספרים
אף פעם לא היה רע במיוחד. הוא חייג אותו בטלפון ומיד ניתק,
לפני שנשמע צליל החיוג.
נשימותיו הכבדות מילאו את חלל החדר. ראשו היה קצת כבד, כתפיו
שמוטות פנימה; לזיו לא היה מושג ששיחת טלפון פשוטה תכרוך מאמץ
כזה. הוא רשם לעצמו פתק מנטלי לזכור לעבוד עם עצמו על הנושא -
אולם סביר להניח שזו עוד מטרה שהוא לא באמת ינסה להגשים.

לאחר כעשר דקות ושבעה או שמונה נסיונות צלצול כושלים זיו הצליח
לבסוף לחייג ולחכות עד שאורלי תענה. למזלו, הפעם היא ענתה מיד
ולא אחותה.
"היי זיו".
"היי אורלי".
"התקשרת..." קולה היה מרוחק.
"כן. אני על ספיקר?" הוא שאל.
"רגע, אני נוהגת. אפשר להתקשר אלייך עוד כמה דקות?" קולה היה
נשמע עכשיו ברור יותר; אולם רגשותיה לא עברו מבעד לאנטנות
הסלולר.
"לא, לא אורלי. בעצם כן. בעצם חכי".
"זיו? הכל בסדר?" קולה הפגין דאגה אמיתית - ועכשיו נשמע ברור
יותר. "עצרתי בצד. אתה יכול לדבר".
"אורלי, אני מצטער. על הכל. על ההתנהגות שלי, על ההתייחסות
שלי, על האופי המחורבן שלי. לא מגיע לך לנסות איתי כלום, אני
שק גדול של צרות".
"שק גדול... גדול מאוד, אפילו", אורלי הימרה בבדיחה על חשבונו
של זיו.
"את צודקת". זיו הופתע מהכנות שגילה. "אבל מצד שני, אני שק
שקצת עניין אותך, לא?"
עכשיו תורה של אורלי היה להיות מופתעת. "כל פעם אני מגלה בך צד
חדש שלא הכרתי, אתה יודע? בוא נסכם משהו."
"אוקיי, משהו כמו מה?"
"בוא נסכם, זיו, שאני אודיע לך כשאתה עובר את הגבול, ואתה...",
קולה נדד יחד עם מחשבתה.
"ואני אנסה לא לחצות את הגבול?" זיו ניסה להתבדח; אבל אורלי
פספסה את הבדיחה והמשיכה ברצינות.
"אני אודיע לך כשאתה עובר את הגבול ואתה תודיע לי כשאני לא
עוברת אותו. איך זה בתור סיכום?"
"אני אודיע לך כשאת לא עוברת את הגבול? מה הכוונה?" זיו
התבלבל.
"אתה תדאג שאני אשתחרר. אשתחרר כמוך, זיו", אורלי חייכה
עכשיו.
"מעולה".
"יופי".
"אז מה עכשיו?"
"עכשיו... עכשיו נקבע בעוד שעה בפאב?" היא הציעה.
"לא, לא בפאב". זיו לקח יוזמה, וזה היה דבר חדש בשבילו. "בואי
נקבע בגשר, הגשר שמעל שדרות ההגנה".
"מצויין, בעשרה-לשתיים?"
"כן, אבל אל תאחרי!" הוא הזהיר אותה בצחוק.
"אני זוכרת... אתה שונא שאנשים מאחרים. לא את האנשים.. רק את
עצם האיחור, נכון..?" היא הקניטה אותו.
זיו צחק, צחוק משוחרר ואמיתי יותר ממה שידע שהוא מסוגל. "משהו
כזה. טוב, ביי בינתיים!" הוא ניסה להישמע קליל.
"ביי, נתראה" היא ענתה, והשיחה הסתיימה.

זיו למעשה כבר היה לבוש. הוא החליט לחטוף ארוחה קלה ("אם
יוצאים מהבית על קיבה ריקה, נקלעים לרכישה מיותרת ומעיקה", הוא
ציטט לעצמו את אביו) ולצאת מהבית.
סנדוויץ' וחצי מאוחר יותר (את החצי האחרון הוא זרק לפח, אחרי
שגילה שהנקניק מקולקל) הוא יצא מהבית; בראשו היה הרעיון
להסתובב ולארגן את המחשבות והרגשות שלו לפני שיפגוש את אורלי.
אבל איך מארגנים רגשות לא מוכרים? לזיו לא היה מושג, ולכן עשה
מה שהוא עושה כבר כמעט יומיים - נתן לרגליו להוביל אותו.
בדרך-לא-דרך הוא הגיע לגשר ההגנה; ומכיוון שלא הצליח לעקוב אחר
הנתיב שבחר לעצמו, גם לא הצליח לעקוב אחר רצף מחשבותיו
ורגשותיו.

השעה כבר שתיים-עשרה דקות לפני שתיים והוא עדיין לא מרגיש בשל
לפגוש אותה. זיו, שהצטיין בהתארגנות לפני מפגשים גורליים, אותו
בחור שידע את כתובת המגורים של הקב"ן עוד לפני שנכנס לראיון
עימו ("לא מועיל אבל גם לא מזיק", הוא חשב), עומד על הגשר
ואפילו לא מודע לשעה.
אורלי לבשה מכנסי ג'ינס פשוטים, נעלי ספורט אופנתיות וחולצה
ירוקה עם מחשוף נדיב. בידה החזיקה תיק יד-שניה שרכשה
בשוק-הכרמל. זיו שיקע מבטו בעוברים ושבים מתחת לגשר -
במכוניות, באנשים, בכלבים ובחתולים, בכל דבר שהפגין תנועה או
חיים - ולכן לא שם לב שאורלי ניצבת ממש מולו.

"היי", היא אמרה.
זיו הרים ראשו לאט, מנסה להסתיר את ההפתעה; אבל חיוכו הסגיר
אותו מיד. "שלום גם לך".
"לא חיכית יותר מדי, נכון?"
"בכלל לא, אפילו לא הבטתי בשעון פעם אחת", זיו אמר את האמת.
"אני שמחה. אתה רוצה -"
"- את רוצה להישאר כאן ולדבר או ללכת למקום אחר?" זיו הפתיע
עכשיו את עצמו, משהפגין שוב יוזמה. זה בהחלט לא היה התכנון
המקורי שלו. למעשה, לא היה לו תכנון כלל.
אורלי התעלמה מכך שזיו קטע אותה וענתה בחיוך רחב, "קדימה, בוא
נרד מהגשר הגבוה הזה ונדבר תוך כדי הליכה".

שיחתם התחילה בחיוך. בלי הרבה מילים. הוא אפילו הצליח להימנע -
ככל האפשר - מלהציץ לאורלי במחשוף (רק פעמיים, הוא ספר).
כמנגד, אורלי החזיקה את תיקה, משתמשת בו כתירוץ שימנע ממנה
לכרוך ידיה סביב מותניו של זיו; אמנם היצר שלה היה חזק, אך
שכלה גבר עליו, נכון לעתה.
הם חזרו ליסודות: דיברו על הדברים ששני אנשים שנמשכים זה לזה
מדברים עליהם; יצרו קשר עין לפרקים ממושכים; חייכו חיוכים רבי
משמעות. מיומנויות שזיו לא ידע שיש לו צצו מתוכו - פלירטוט,
למשל.
אולם, לכימיה בין שני אנשים - חזקה ככל שתהיה - יש גבולות,
ובנקודה מסויימת אורלי נעצרה, הפנתה פניה אל זיו ושאלה
בתקיפות, ללא כל קשר לנושא השיחה: "אז אתה מתכוון לספר לי מדוע
התפרצת? מה השתלט עליך ככה פתאום?"
זיו רצה לנעוץ עיניו ברצפה, או לצעוק, או להפנות מבטו הצידה.
כמות התגובות האפשריות סיחררה אותו, ורגע לפני שהוא נסחף שוב
לתוך מערבולת רגשות פנימית, הוא עשה את המעשה הטיפשי והנכון
ביותר שניתן לעשות במצב כזה - הוא נישק את אורלי.

אורלי הגיבה באיטיות, לשונה מחפשת את לשונו באיטיות. כמו כל
הנשיקות הראשונות, היא לא הייתה מושלמת - רחוקה מכך, למען
האמת. "הנשיקות משתפרות עם הזמן", היה מתאים לזיו לחשוב, אולם
כרגע מוחו לא תיפקד כראוי.
זרועותיהם נכרכו זה סביב זו, ולאחר רגעים ארוכים של גיפוף
ונשיקה שנייה, ושלישית, ורביעית - הם לא ממש ספרו - הם נפרדו,
והביטו זה לזה בעיניים. אורלי לא הייתה צריכה לשאול, או לתהות.
אמנם היא לא קיבלה את התשובה לשאלתה, אבל היא הרוויחה משהו
ששווה הרבה יותר.
יד ביד הם צעדו לאורך השדירה, חיוך אווילי נסוך על פניהם.
המחשבה היחידה שזיו מסוגל לשחזר מאותו רגע היא, "אם צייר
קריקטורות היה מצייר אותנו, הכותרת המתאימה היא 'ללא מילים'".
מדי פעם בפעם הם הגניבו זה לזה נשיקה קטנה - מאחורי האוזן,
בלחי, בכף היד ואף בשפתיים; בקיצור, הם התנהגו כזוג מאוהב לכל
דבר.

לאחר כשעתיים של צעידה משותפת, אורלי נעצרה מול זיו, מחזיקה את
שתיו ידיו בכפות ידיה הקטנות.
"לא, אל תגידי לי...", הוא התחיל, בקולו נשמעה נימה של עצבות.
"זאת ליאור. הבטחתי להסיע אותה לחברה, ו - "
" - ומה זה אומר לגביי?"
"זה אומר שתיאלץ להמתין לכך שאתפנה שוב, יותר מאוחר."
שתיקה נשתררה ביניהם, זיו הביט בנעליה של אורלי, ואז בנעליו,
וחוזר חלילה.
"מה יש? ראית משהו מוזר בנעליים שלנו?" היא שאלה.
"סתם, תהיתי אם הן נוצרו כדי ללכת באותו משעול", זיו גיחך
למשמע ההמצאה הפואטית שלו; אבל כנראה שהיא קלעה למטרה, כי
אורלי חייכה.
"אל תדאג. אני חושבת שאחרי היום אני מבינה אותך; אני מרגישה
שבהחלט התקדמנו למקום שבו נוח לנו ביחד לראות לאן זה מתקדם".

מילותיה של אורלי נחרטו בליבו למשך זמן רב. גם כשהגיע הביתה,
הוא דיקלם אותן, ואם רק ידע לנגן ("אני שונא את זה" הוא אמר
בכיתה ז' למורה למוזיקה) היה מלחין שיר.
באופן יוצא דופן לקח לזיו זמן רב להירדם. מחשבות רבות שנדחקו
הצידה במשך היום התחילו לחלחל לצד המודע שבו, ובאופן משונה
התמונה האחרונה שהוא זכר לפני שנרדם הייתה דוקא של עצמו -
מחייך.


פרק שביעי: שיחה טלפונית שנייה

זיו התעורר בבת אחת. הלילה הוא לא הזיע, ורוח קלילה נשבה מן
החלון הפתוח למחצה. זיו התיישב במיטה והתבונן סביבו.
"כמה דברים הולכים להשתנות כאן", אמר לעצמו, וקם ללבוש טרנינג
וחולצה שמצא זרוקים על הרצפה. בנחישות זיו החל לסדר את החדר:
גרביים ישנות, תחתונים עטופים בניילון נצמד, סוללות גמורות של
השלט, תפוח רקוב - הכאוס שרר בחדרו.
רק לאחר כשעתיים של מאמץ החדר נראה מסודר. העבודה והריכוז מנעו
ממנו לחשוב על אורלי, וכעת משנח מעט מחשבותיו השתלטו עליו.
"אוף, אין לי כוח לחשוב", הוא אמר לעצמו בקול רם, שם נעליים
ויצא מהבית - מתעלם מכך שהוא עדיין לבוש טרנינג וחולצה שלא
עברו כביסה כבר שבועיים.

ידיו בכיסים, זיו התהלך ברחוב וניסה לשרוק לעצמו - אבל הוא
הרגיש ריקנות; שום נעימה מוזיקלית לא יצאה משפתיו, והמגע של
הטרנינג פתאום הציק לו.
"אני רעב", הוא חשב, והחליט ללכת למכולת השכונתית. הוא עבר
בדירה שוב כדי לקחת כסף, ויצא לכיוון המכולת, מרחק שני רחובות.
במכולת הוא קנה לחמנייה ושקית-שוקו ("מה שטוב לילדים בטוח
מתאים גם למבוגרים", הוא המציא פתגם באותו הרגע). שמח וטוב לב
הוא צעד חזרה לעבר ביתו - לא בטוח אם יעלה פנימה או יישב בחוץ
ויהנה ממזג האויר הנוח.

כדרכן של מחשבות, הן הזדחלו חזרה למוחו של זיו; ההתעסקות
בלעיסה וביניקת השוקו מהשקית לא עזרו לו להבריח אותן. יותר
מכך: הבחורה שעברה בצד השני של הכביש וחייכה אליו, השכנה
הצעירה שקרצה לו כשעבר במעבר החצייה והסטודנטית שבתחנת
האוטובוס שהרימה מבטה מהמחברת כדי לבחון את זיו - כל אלו רק
עוררו בו מחשבות קדחתניות נוספות.
"מה קרה לי היום?", הוא תהה. "קודם מסדר את החדר, אחרי זה
בחורות שמות לב אליי - מה זה? משהו משונה מאוד קורה היום!"
כשהגיע לדירה הוא דילג בקלילות במדרגות ונכנס לחדרו. שוב הוא
בחן את הסדר שעשה והרגיש תחושת סיפוק. זיו נעמד מול המראה
וניסה לסדר את שערו - ללא הצלחה; ניסה לחייך לעצמו - והרגיש
בעתה למול המפלצת שהשתקפה מהמראה. מתוסכל, הוא השפיל מבטו
לרצפה, וניסה לחשוב על אורלי. חיוך עדין התפשט על שפתיו - ואז
הוא הרים מבטו. מהמראה ניבט אליו בחור חביב שהוא לא זיהה;
מישהו לא מושך במיוחד, אבל עם קסם אישי, מן תכונה שקשה לשים
עליה את האצבע.
זיו חכך בדעתו מספר רגעים, והחליט שמה שעבר אתמול עם אורלי
שינה אותו.
"לא!", קול אחר בתודעתו נשמע פתאום. זיו נבהל.

הסלולרי צילצל - ולקח לזיו שני רגעים להבין שעליו לענות.
"הלו?"
"זיו, זאת אורלי. מה נשמע?"
"טוב. זאת אומרת, טוב מאוד; ממש מצויין", זיו גימגם.
"אתה נשמע כמו שאלה אמריקאית. יש יותר מתשובה אחת נכונה?"
אורלי התבדחה.
"מה?" - הוא היה קצת תלוש.
אורלי התעלמה מכך שזיו פיספס את הבדיחה. "לא משנה. מה אתה עושה
עוד שעה?"
"לא יודע. למה?"
"סתם, חשבתי, אחרי אתמול... יהיה נחמד לראות אותך שוב".
זיו השתהה לרגע. מסיבה לא מובנת הוא לא ענה מיד.
"זיו...?" קולה של אורלי נעשה מתוח.
"כן!" קולו היה מעושה, חיוך מזוייף נפרש על פניו.
"מה יש? אתה לא רוצה להיפגש?"
"מותר לי? זאת אומרת, האם זה בסדר שלא ארצה לפגוש אותך?"
"אני לא יודעת, זה מוזר. נכון שהיו לנו עליות וירידות, אבל אני
מרגישה שמשהו בך השתנה, כאילו שעשיתי לך משהו כל כך טוב -"
" -אורלי, מה את מוצאת בי?" זיו קטע אותה.
"מה? מה זאת אומרת? מה פתאום השאלה הזאת?"
"אני משחק בשבילך? אתגר? את נהנית להיות איתי באמת, או שאני
סוג של צעצוע?" זיו נשמע כעוס, אך מאופק.
"מה קרה לך? אמרתי לך כבר."
"אז תגידי לי שוב."
אורלי השתהתה רגע, לקחה אויר ואמרה: "זיו, אתה בחור מתוק.
בהתחלה עשית רושם של קשה-להשגה, מישהו שמנסה להיות קשוח - ואז
ראיתי שאפשר לשנות אותך, שאתה יכול להמיס אותי. אתה מושך
בעיניי, אני אוהבת את איך שאתה נראה, את האופן שבו אתה נוגע בי
ויותר מהכל את הצורה שבה אתה מביט בי".
זיו השתתק. ליבו פעם בחוזקה; הוא הרגיש מערבולת רגשות - כעס
מצד אחד, כניעה מצד שני, וההתאהבות שחווה אתמול תקועה באמצע.
אורלי המתינה בסבלנות.
"אורלי, תראי. ללא ספק את גורמת לי להרגיש נפלא. אני חושב שנתת
לי הזדמנות להשתנות, אבל אני זה שתפסתי אותה בשתי ידיים. למרות
הכל, אני חושב שהכל תלוי בי", הוא הדגיש את המילה האחרונה.
"מה? על מה אתה מדבר?"
"על הכל. אני חושב שהבשלתי. שהבנתי מה אני שווה - איתך או
בלעדייך."
"בלעדיי? מה אתה אומר? שזה הסוף?"
"לא, זה לא הסוף", קולו התרכך.
"אז מה אתה רוצה ממני?" אורלי נשמעה אבודה לחלוטין.
"אני לא יודע. באמת שלא. אבל כמו שכבר אמרת לי, אני קודם כל
צריך לדעת מה אני רוצה."
אורלי חייכה לעצמה ושאלה בשקט: "ואת זה אתה יודע?"
"כן."
"נו...? ואז מה?"
"אני לא יודע מה אני רוצה ממך."
"ואתה יודע מה אתה רוצה מעצמך?"
"את מה שטוב לי, כמובן."
"וזה יהיה..?"
זיו שתק - ובשתיקה זו היו יותר מילים מאשר השיחה כולה.
אורלי הייתה המומה. היא מעולם לא חוותה פרידה שכזו - אבל בעצם,
הם מעולם לא הגדירו את עצמם ביחד, אז זו אפילו לא 'פרידה'
במלוא מובן המילה. רגשותיה השתנו בקצב מהיר - מפליאה התחלפו
לעצבות, מעצבות למרמור, ממרמור לתבוסה.
"זיו, התייאשתי ממך. אני בעצמי כבר לא בטוחה מה אני יודעת ומה
לא; אבל דבר אחד ברור לי, שאתה בחור-לא-ברור."
זיו נשם בכבדות אך לא ענה. אורלי הבינה את הרמז וניתקה את
השיחה. הוא לא הצליח להבין את הקונפליקט שהוא חש, אבל ידע היטב
שהכיוון אליו הוא הולך הוא הנכון - הייתה זו ידיעה מהסוג שאנו
משוכנעים בצדקתן, בלי קשר לעובדות שניצבות מולנו.
זיו לא הרגיש שלם עם רגשותיה של אורלי; הוא לא באמת רצה לפגוע
בה והוא ידע שייקח לה זמן להבין את מעשיו. אולם, למרות שאיכפת
לו מרגשותיה הוא יודע שעשה את המעשה הנבון לגביו.

כעת, משהשיחה נותקה, זיו עמד והתבונן סביבו. החדר נראה לו
מוכר, אבל הוא ידע שמשהו השתנה: יציב יותר, הצבעים היו עזים,
צורות הרהיטים שמחות ("אם קיים דבר כזה", הוא חשב). ההגיון אמר
לו שהכל זהה לחלוטין - אבל הרגש שלו אמר אחרת. בעוד שהחדר
הקודם היה "נסבל" (כך אמר להוריו), את החדר הזה זיו אהב.
הוא הביט שוב במראה - והשתקף ממנה בחור אחר לחלוטין. מישהו קצת
מוכר לו: אדם צעיר שנראה בדיוק כמו זיו ליבון, למעט הבטחון
העצמי והתעוזה שקרנו כעת ממבטו. זיו אהב את האדם הזה.

הוא הגיע לכדי החלטה. הוא ייצא מהדלת ויילך לצעוד; הוא עוד לא
יודע לאן, אבל הוא בטוח שזו תהיה דרך חדשה, אחת שלא היה בה
מעולם.

מוקדש לזיו ליבני