[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







איליה נוביק
/
האדריכלית

אלומות אור זוהרות חדרו דרך התריסים המוגפים למחצה לתוך החדר,
מאירות אותו באור הנראה כמעט מלאכותי.
התעוררתי משינה רעועה במהלכה קמתי מספר פעמים,  להרוות את
צמאוני, לרוקן את השלפוחית, בין לבין קראתי קצת כדי לנסות
ולהירדם שוב.
קמתי מותש יותר ממה שהייתי, עדיף ולא הייתי הולך לישון בכלל,
הרגשתי את דפיקות הלב ברקות ועקצוצ י עייפות מעיקים בכל גופי.
מצמצתי כמה פעמים, עיני כאבו בגלל אור הבוקר, התהפכתי לצד השני
של המיטה וכיסיתי את עצמי עד מעל הראש בשמיכה אך לאחר מספר
שניות השלמתי עם העובדה שלישון כמו בנאדם אני כבר לא אשן.
עדיין הייתי שרוי בעננת אלכוהול, הטעם של הבירות של אמש בפי
השתלבו עם היובש ותחושת מחנק בגרון.
העפתי מעליי את שמיכת הקיץ ובשארית כוחותי התיישבתי על קצה
המיטה, מנסה לחשב את כמות הצעדים והמעשים שאצתרך לבצע כדי
לפתוח את הבוקר בצורה הכי אנושית שאפשר.
טוב מקלחת קרה בטוח לא תזיק, אחריה כבר נחשוב מה הלאה.
קמתי מהמיטה, נעמדתי על רגלי והתמתחתי לקול הקנאק שיצרו
עצמותי, מחשבות מציקות של בוקר פלשו לראשי, המקרר הריק, המינוס
בבנק, העבודה המעצבנת ועוד שלל מחשבות בסגנון.
ניגשתי לחלון חדרי, הרמתי את התריסים ופתחתי את החלון, נותן
לפרץ אויר שרבי מחניק להיכנס.
בראייתי המטושטשת כמעה, הצלחתי להבחין בתלמידים בחולצות תלבושת
אחידה בדרכם לבית הספר לעוד יום משעמם, בשכירים בדרכם לעבודה
במכוניות הליסינג המאובקות עם סמלי החברה בה עבדו על צד הפגוש
ליד פתח התדלוק, בדרכם לישיבה במשרדוני קובייה מטר על מטר,
תקועים בכיסאות דמוי עור זול, מול שולחנוךת פורמייקה מתפוררים
מבלי להבין למה לעזעזל הם מוכרים את עצמם בשביל משכורת
המינימום שקיבלו.
בזוית העין קלטתי גם כמה עקרות בית של משפחות ברוכות ילדים
שהלכו למכלת השכונתית כדי לרוקנה ממלאי השוקו והלחמניה היומי,
מלוות על ידי עדר ילדים קטנים וצווחניים שגרמו להן להיראות
כאמא אווזה המובילה את להקתה למיימי הנהר הקרוב.
חוץ מהאנשים הנ"ל לא נשקף מחלוני דבר, אם לא מחשיבים גם
הבלוקים ממול שדמו באופן לא כל כך מפתיע לבניין שלי והיו
מכוסים פיח ואבק, אכן נוף מרומם נפש.
אולי הגיע הזמן לעבור למקום עם נוף לים חשבתי לעצמי.
הורדתי את הידית פתחתי את הדלת ובתחתונים בלבד נכנסתי לחדר
האמבטיה.
הסתכלתי המראה והתחרטתי על כך שבכלל תליתי אותה שם, מי קבע
שהדבר הראשון שאדם צריך לראות בבוקר זה את הפרצוף העייף והלא
מרוצה שלו.
הזזתי את וילון האמבטיה ונכנסתי מתחת לדוש, פתחתי את המים
הקרים נותן למים להקפיא את כפות רגליי, לאחר מספר שניות משכתי
את הצ'ופצ'יק הקטן בין שני הברזים וקילון של מי קרח ירד על כל
גופי.
ההתעוררות הייתה מיידית לאחר כדקה שהתחלתי כבר לרעוד מקור,
סובבתי את ברז המים החמים וסיבנתי את את עצמי הסבון ריחני בריח
"גברי".
לצערי המקלחת לא יכלה להמישך לעד, שכן האגם שלנו כבר הפך
לשלולית, אולי אם אתקלח שתי דקות פחות גם אני אראה כמו
הדוגמנית ההיא מהתשדיר המטיף לחיסכון במים.
יצאתי מהאמבטיה והסתכלתי שוב במראה משלים עם העובדה שדוגמנית
צמרת אני כבר לא אהיה, וטוב שכך.
לקחתי מגבת מהמתלה , התנגבתי ביוסודיות והבחנתי בכך שלא רק אני
התעוררתי, הרגשתי לרגע בול כמו אותו בחור מהבדיחה הידועה
שמתעורר במיטה בשיא תהילת הבוקר שלו, מסתכל ימינה ורואה שאין
אף אחת לידו, מתבונן שמאלה וגם שם ריק, מרים את השמיכה מסתכל
למטה ושואל " נו אז למי עומדים, מחכים ?".
הוצאתי מהארון ג'ינס וחולצה מכופתרת בצבע בז' או כמו שאישה
לבטח הייתה אומרת בצבע שמפנייה, התלבשתי וראיתי שלםי השעון
הדיגיטלי שהורה את השעה בספרות דיגיטליות ירוקות מקווקות יש לי
קצת זמן להתעדכן בחדשות אמש אולי לבדוק כמה מיילים.
אך דבר מוזר אירע בשנייה שבאתי להתיישב בכיסא מחשב שלי, הוא
פשוט לא היה שם, כאילו התעורר באמצע הלילה והתגלגל לו למרפסת
לשאוף קצת אוויר קייצי .
אמנם חזרתי הבייתה קצת שיכור, אך לא עד לרמה שאצתרך להוציא
מהחדר את הכסא, במיוחד שהוא היה אחד הפריטים הבודדים שכה אהבתי
במעוני הצנוע.
הכסא נראה ככורסא בלובי של מלון אופנתי, שהוסיפו לו רגליי
גלגלים כמו של כיסא משרדי פשוט, עשוי בד תעשייתי צבוע בשלל
צבעים נעימים לעין  בדוגמאות הנדסיות.
טוב , אני כבר אקנה עיתון ברך לעבודה, השפרצתי על עצמי בושם
ויצאתי שוב מהחדר.
לקחתי משידת הנעליים את הארנק, המפתחות ואת הפלאפון, והתחלתי
ללכת לכיוון דלת הכניסה כשלפתע בזוית העין ראיתי את הכסא, עומד
מול שולחן האוכל הקטן בפינת המטבח-סלון.
עובדה זו בחיים לא הייתה מפריעה לוליא הפרט הקטן שהכסא שלי היה
תפוס על ידי מישהו, ליתר דיוק מישהי.
היא ישבה שקועה  בתוך הכסא עם הרגליים מקופלות בתנוחת לוטוס,
כאילו הייתה על איזה הר בטיבט באמצע ויפאסנה או באשראן הגואה
במדיטצייה.
ישבתה הייתה זקופה והיא נראתה כה נינוחה בכסא שאדם מבחוץ בקלות
היה יכול לחשוב שאני הוא האורח בביתי ולא היא.
שולחן האוכל הקטן נראה כאילו מתחו אותו והוסיפו לו כמעט חצי
מטר לאורך, עליו עמדו הררי ספרים וכמה ניירות מחברת עם
שירטוטים מסוג כלשהוא, באמצע השולחן עמד דגם של מספר בניינים
מוקטנים מקרטון לבן בוהק.
היא ישבה מול מחשב נייד משוכלל והזיזה את העכבר במיומנות רבה,
כקוסם המנופף במטה הקסם שלו, רק חסר היה שמצג המחשב יקפוץ עכבר
ארנב.
על המסך נראה דגם תלת מימדי מקווים צבעוניים על רקע שחור,
שנראה מעט לא טבעי אפילו, שחור עמוק כמו בחור גלקטי בחלל.
מהמקום שעמדתי יכלתי לראות רק את פלג גופה העליון, שכן רובה
הייתה  שקועה בכסא.
היא לבשה גופייה לבנה, חושפת ידיים לבנות שנראה שלא קיבלו
חשיפה לשמש זמן רב, מבין כתפיות הגופיה ניתן היה להבחין ברצועה
דקה של חזייה אדומה.
חוטים שחורים של אוזניות כתור יצאו מתוך נגן מוזיקה כתום היישר
לאוזנייה.
מעניין מה היא שומעת חשבתי לעצמי, שום רחש לא נשמע מהן והיא לא
זזה אף לו בניטימטר, אפילו לא נעה טיפה לצלילי המוזיקה ששמעה.
ניגשתי טיפה יותר קרוב, למרחק של כחצי מטר ממנה, "בוקר טוב, מי
את אם יורשה לי לשאול ?".
היא הסתובבה בכסא לכיווני, "קח את הרכבת שלא תאחר ".
אולי דימיינתי, אבל יכלתי להישבע ששום שריר בגופה לא זע או שמא
דעתי הוסחה על ידי העיניים שלה, היה בהן גוון מוזר שלא כל יום
נתקלים בו, צבעי חום בהיר שהתמזגו עם זהב ודבש.
רכבת, כן בטח, אולי כשחזירים יעופו מילמלתי לעצמי, ואז נפל לי
האסימון שאני באמת עוד שנייה מאחר לעבודה.
סגרתי את דלת הכניסה סובבתי את המפתח כדי לנעלה והתחלתי לרדת
במדרגות, כשכבר הייתי בחצי הדרך חשבתי על כך שאולי עדיף בכל
זאת להשאיר לה הזדמנות לעזוב, חזרתי על עקבותי ובאותה הדמנות
פתחתי את דלת הבית למחצה " המשך יום טוב שיהיה לך " איחלתי לה
בנימוס ציני, היא לא הסתובבה ונראה כאילו לא שמעה, או שמא
הייתה זו התעלמות אלגנטית.
בעוזבי שנית את הדירה שמתי לב לכך שדגם הבניינים הקטנים נראה
כעת שונה, באמצע שלו עבר שביל מרוצף מסילות.
יצאתי מהבניין לרחוב והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס שלי,
מתבאס מעובדה שעכשיו יהיה עליי לעבור חצי שעה מיוזעת וצפופה
בקו הנוראי המוביל למרכז העיר.
בדרכי לתחנה נחתה עליי תחושה מוזרה שמשהו לא בסדר בשכונה, חוץ
מהשקט שהיה מאוד לא אופייני למקום, ראיתי שכל הבניינים נראו
מוזר מהרגיל.
הם עמדו במקומם הקבוע, הכבישים בינהם עברו בצורה רגילה, אך
עדיין משהו הפריע לי בעין.
כאילו שמישהו שינה את עיצובם, האבן הגיר הלבנה התחלפה בבטון
חלק צבוע, וחזיתות הבתים והמרפסות נראו דומות יותר לסגנון
הבאוהוס.
אני עובד קשה מידי, כבר התחלתי לדמיין דברים מוזרים, חשבתי
לעצמי, הגיע הזמן לנצל את ימי החופשה שנותרו לי בעבודה.
מחשובתי ננדו לבחורה בדירתי, אילו דבר כזה היה קורה לי ביום
אחר, מישהי לא מוכרת שנוחתת לי באמצע הסלון ועוד מעיזה בשיא
חוצפתה לקחת לי את הכסא באמצע הלילה, רוב הסיכויים שהייתי קורא
לרשויות החוק, מעיף אותה בבעיטה בעצמי או לפחות דורש הסבר
הגיוני למעשיה.
אך משום מה נוכחותה נראתה לי טבעית ולא מזיקה, כמו ציפור שיר
שהחליטה לבנות את קינה בין רעפי הגג, שכל עוד היא לא מצייצת
חזק מידי היא מוזמנת להישאר.
ובכלל, תכלס לא תזיק לי שותפה, הרבה נעים לחזור הבייתה ולדעת
שמישהו מחכה לך, כמו כלב המכשכש בזנבו כששומע את צעדיי בעליו
במעלה המדרגות.
הגעתי לתחנת האוטובוס, או ליתר דיוק למקום שבו היא הייתה אמורה
להיות, לאורך שני צידי הכביש היו קירות זכוכית, הסתכלתי לאורך
הרחוב וראיתי שהקירות מגיעים עד לקיצו.
לא היה איש מלבדי בחוץ, עד שלפתע ראיתי רכבת שועטת לכיווני,
הרכבת נראתה כאילו נלקחה מסרט מד"ב אי שם בעתיד הרחוק, היא
הייתה במקשה אחת ללא חלוקה לקרונות, ובהקה בגוונים מטאליים
כסופים תחת קרני השמש, אך הכי מוזר הייתה העובדה שהיא לא
השמיעה שום צליל.
מתוך קיר הזכוכית נפערה דלת ללא ידית וללא צירים הנראים לעין,
וחוץ מחריץ קטן עשוי פלדה לא היה לה שום סימן של דלת.
לא יודע מדוע, אך ידי נמשכה לכיוון כיסי לעבר הארנק, פתחתי
אותו ובמקום כרטיס האשראי היה כרטיס פלסטיק שקוף עם מדבקה
מגנטית זהובה, שיערתי שזה בטח הכרטיס לרכבת, הכנסתי אותו לחריץ
כמו שפוצחים סוויטה במלון והדלת זזה הצידה כאילו הייתה דלת
אוטומטית בסופר מרקט השכונתי, וחוץ מלהיכנס פנימה לתוך הרכבת
לא היו לי הרבה ברירות.
לאורך שני צידי הקרון היו פרוסים מושבים בודדים בתור, אחר אחרי
השני, התיישבתי על המושב הקרוב אליי והרכבת הריקה מנוסעים החלה
לנוע, או לפחות זה מה שתיארתי לעצמי שקורה משום שחוץ מהדלתות
שנסגרו לא הרגשתי שום שינוי במצבי ולא הייתה לי שום דרך להעריך
את מקומי ביחס לסביבה בחוץ משום שהחלונות היו מושחרים.
לפחות המושבים נוחים, כאילו כבר ישבתי עליבם בעבר, " לא יכול
להיות "," זה פשוט לא אפשרי " , אמרתי בקול רם, למעט הצבע
השחור כל המושבים נראו והרגישו אחד לאחד כמו הכיסא שהיה
בחדרי.
היום הזה ניהיה יותר ויותר מוזר מדקה לדקה, אך מסיבה לא מובנת
כל המוזרויות שקרו לי היום לא עירערו אף לו לשניה את שלוותי.
הרכבת עצרה ודלתות הכניסה זזו לצדדים, יצאתי לרחוב וישר מולי
היה הבניין בו שכן המשרד בו עבדתי.
עליתי בגרם המדרגות, לחצתי על פעמון האינטרקום, אך לא קיבלתי
שום מענה והדלת נשארה סגורה, לחצתי שוב וקול נשי לא מוכר ענה
לי, " סגורים לרגל שיפוצים" , לחצתי שוב " אבל אני עובד פה ",
השמכתי לצלצל שוב ושוב, אך הדממה נשארה בעינה.
יצאתי מהבניין והרכבת חיכתה לי, נכנסתי פנימה, הפעם ידעתי למה
לצפות לכן התרווחתי במושב וחיכיתי שהדלתות יפתחו.
יצאתי לרחוב שלי והמשכתי ללכת לכיוון ביתי, מבסוט מהיום חופש
על חשבון המערכת שקיבלתי, מעניין אם היא עדיין שם.
נכנסתי הבייתה והבחורה עדיין ישבה באותה תנוחה, עדיין שקועה
בעבודתה ובצג המחשב, הדבר היחידי שהתשתנה היא דגם בנייני
הקרטון, מה שבלט במיוחד היה הבניין ששכן באמצע ה"עיר", שדמה
באופן מפליא לבנין קרייזלר.
הסתכלתי על פרק ידי וראיתי שכבר שעת צהריים מוקדמת ועוד לא
הכנסתי דבר לפי, פתחתי את המקרר וחוץ מכמה בירות ומעדני חלב
שלא זכור שאי פעם קניתי, לא היה בו דבר.
לצערי גם המזווה היה שומם.
" טוב אני עוד מעט חוזר, צריכה משהו מהמכלת ? " שאלתי אותה
ובלי לחכות לתשובתה יצאתי החוצה.
הפעם עיצוב הבניינים השתנה לאר-דקו, נכנסתי למכלת וסיירתי בין
המדפים, לקחתי חבילת נודלס, כמה רטבים סינים, חזה עוף מהמקפיא
וכמה ירקות מהירקנית בחוץ
ניגשתי לקופה אך מאחוריה לא היה איש, הוצאתי שטר מקומט של מאה
והשארתי אותו על הדלפק, " keep the change" סיננתי לעבר
הקופה.
זרקתי את החולצה המכופרת על המיטה, חלצתי את נעלי ופרמתי את
החגורה מלולאות המכנס, זרקתי על עצמי חולצה ישנה וניגשתי לארון
הנעליים לקחת את הכפכפים שלי, לא יכלתי לשים לה לכך שהן קטנות
עליי הכמה מידותף העפתי אותם בבעיטה לקצה החדר, טוב נו אני
במילא בבית, נלך יחף.
הרתחתי מים בסיר וזרקתי פנימה את האיטריות, הוצאתי את הווק
ממדף הסירים והנחתי אותו על הלהבה הגדולה ביותר, עד שהווק
התחמם פרסתי לקוביות קטנות פלפלים אדומים וצהובים, כרוב, גזר
ובצל, יצקתי שמן לתוך המחבת הבוערת ואחריו את הירקות הקצוצים,
עד שהם היו מוכנים, והתפנתי לטפל בבשר.
סיננתי את האיטריות המורתחות, וזרקתי גם אותם למחבת יחד עם
הבשר וירקות, ערבבתי כמה רטבי צ'לי וסויה בכוס ומזגתי אותם
פנימה, צלילי רחש וביעבוע נשמעו בקול רם וריוחות אקזוטיים
מילאו את חלל החדר.
הרגשתי יד על כתפי, הסתובבתי אחורה והיא עמדה מאחורי, היא
קירבה את ראשה למחבת ושאפה מלוא נחיריה את ניחוחות האוכל.
היא הסתכלה עלי, מבטה השתהה מספר שניות, חיוך מתוק ניבט על
פנייה והיא הלכה למרפסת והתיישבה כמחכה למלצר שיגש ויקח את
הזמנתה.
לקחתי את מחבת הווק והופתעתי מכך שהשולחן היה ערוך, ממש כמו
במסעדת חמישה כוכבי מישלן.
היא הסתכלה על הווק שהונח המרכז השולחם במבט מורעב ובזמן
שהלכתי להביא מים מהמקרר היא הספיקה לשים את האוכל על הצלחות.
אף על פי שהייתי רעב כחזרתי מהעבודה, כשהכנסתי את המזלג לפי
הרגשתי שהתאבון נעלם.
התבוננתי בה בזמן שהיא אכלה, וראיתי שבמקום להסתכל בצלחתה היא
לא מורידה את עיניה ממני, וששום תנועת לעיסה לא נראית על פנייה
אלא רק אותו חיוך מסתורי שמסרב להיעלם.
המשכנו לבהות אחד בשניה עד שהיא סיימה לאכול, הסתכלתי לתוך
עיניה, ערבוב של דבש, חול זהוב ועץ אגוז היו סביב אישוניה.
הסתכלתי על הנוף הניבט מהמרפסת, מספר הבניינים באופק גדל
משמעותית והדימיון לקו השחקים של מנהטן היה כמעט אחד לאחד.
היא הניחה את הסכו"ם וצחקה, בקצות אצבעותיה התחלף המזלג
בסיגריה ארוכה ומגולגלת ובידה השניה הופיע גפרור דולק, היא
קירבה את הסיגריה לשפתיה ואת הגפרור לקציה ועדן לבנבן היתמר
באויר וריח מתוק התפשט בחלל, היא לקחה שאיפה ארוכב ונשפה את
העשן דרך האף משווה לעצמה מראה של דרקון מיתולוגי, העשן כיסה
את דמותה בערפל וסירב להתפוגג.
בהיתי בנעשה כמביט במעשה כשפים, מתוך הצללים היא הושיטה ידה
אליי, אחזה במפרק ידי והעבירה לידי את הסיגריה בקצות ציפורניה
הצבועות שחור.
לקחתי מספר שאיפות והרגשת רוגע נחתה עלי, הרגשתי שאני שוקע
בתוך כיסא הפלסטיק כמו בתוך חול טובעני וכל הצבעים מולי ניהיו
בהירים הרבה יותר, כאילו בבת אחת הורדתי משקפי שמש כהים
במיוחד.
לא יכלתי להתאפק ושבתי להסתכל בעיניה, היכול להיות שהזיתי,
עיניה קיבלו כעת גוון ירוק כחול, כמפל צלול היורד לנהר או שמא
כמו מימי אוקינוס שיד אדם לא הספיקה לזהמו.
היא שבה לצחוק והד צחוקה נשמע למרחקים, השמםי שהיו עד אותו רגע
בהירים אפורים ויומיומיים השתנו לבלי הכר לסגולים כתומים
בצבעים שבחיים לא ראיתי כמותם.
היא זרקה את הבדל מחוץ למרפסת שנעלם לפני שהספיק ליפול מטה,
היא קמה ממקום מושבה, ניגשה אלי והעבירה יד חלקה על צאוורי,
צמרמורת עברה בכל גופי מקצות אצבעות הרגליים עד לאחרונת
השיערות שעל ראשי.
היא פתחה את דלת המרפסת, הסתובבה לכיווני ויצרה בידה תנועת
"בוא אחרי ", עקבתי אחריה והמסדרון המוביל מהמטבח לסלון נראה
ארוך מהרגיל, תוך כדי הליכה היא הרימה את הגופייה בתנועה
קלילה, חושפת עור חלק, גב חטוב ושתי נקודות בצידי הגב התחתון
טיפה מעל קו החגורה.
היא הושיטה יד ובתנועה זריזה פרמה את חזייתה האדומה, נותנת לה
ליפול על ריצפת המסדרון.
הלכתי אחריה מהופנט כנסחף לתוך מערבולת במשולש ברמודה, היא
החישה צעדייה והמשיכה ללכת לכיוון חדר השינה שלי, כח לא מרוסן
האט את הליכת, מונע ממני להמשיך בקצב שהיא הכתיבה, במרחק של
מטר מדלת החדר היו זרוקים מכנסי הבד השחורים שלה ועל מפתן הדלת
היה מונח התחתון התואם לחזייה, כמרמז על העתיד לקרות.
פתחתי את דלת החדר ונכנסתי פנימה לתוך העלטה, הושטתי יד מחפשת
אחריה, כמנסה למצוא אוצר בתיבה חשוכה.
היא תפסה את שיערי מאחור בחוזקה, ונשכה את צווארי, נותנת לגלי
עונג לרוץ בגופי, לשונותינו התערבלו בנשיקה.
ברגע אחד היא עזבה את שיערי, הפסיקה את מעשיה, הלכה צעד אחוה
וחוץ מצליל של תריס נפתח אני לא זוכר דבר, אלומות האור החלו
להסתובב סין מסגרת החלון ויצרו ספירלה היפנוטית שהחלה לבהוק
בצבעים פסיכודליים.
כאב חד פילח את ראשי והתמוטטתי על רצפת החדר.
כשחזרה אליי הכרתי כבר לא הייתי בחדרי אלא בחדר שרצפתו ותיקרתו
היו צבועים בצבעי לבן שנהב, כמו אוטו חדש שרק הרגע הורידו ממנו
את הניילונים.
המרכז החדר עמד שולחן קטן ועליו דגם קרטון של מגדל דק שהולך
ומתעבה שלפי מעלה כמו גזע של עץ, ובצמרתו כדור בדולח.
דף הנייר עליו עמד הדגם היה צבוע בגוונים של שמיים בשעות
הדמדומים, שניה אחרי שקיעת השמש ומאיה לפני בוא הירח ורדת
החשכה.
ניגשתי לחלונות הזכוכית שהיוו קירות בחדרון הקט שהוא הייתי
ומולי נשקף ים אינסופי, הסתכלתי מטה וראיתי ניצב ענק העולה מן
המים.
בתוך כדור הזכוכית שעל מגדל הקרטון היו שתי דמויות מחובקות
וישובות על כסא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה קורה אח שלי,
הכל טוב?

אלוהים לרב
עובדיה בשיחת
חולין יומיומית


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/7/11 7:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איליה נוביק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה