עמדתי במרפסת והתבוננתי בנוף, "דירה מול הים", עלק, הייתי כולי
מוקף ביניינים אפורים מתפוררים, על אף השעה החשוכה אך יחסית
מוקדמת שום אור לא נשקף מהחלונות, למען האמת כשהתבוננתי קרוב
יותר לא היו שם חלונות כלל אלא רק שאריות של זכוכיות מנופצות.
כל הבניינים סביבי היו נטושים, וחוץ משקשוק כנפיים של היונים
המזורגגות שמתעקשות למלא כל בוקר מחדש את המרפסת שלי בצואתם לא
נשמע דבר.
המרפסת הייתה פי חמש יותר גדולה מהדירה שלי, כנראה שזה לא כל
כך קשה להיות ארכיטקט.
יצאתי מהדירה החנוקה לרחוב, ובין רגע השקט נעלם כאילו לא היה
מעולם, המולת הרחוב היכתה בי בצורה כה חזקה שנאלצתי לסגור את
הדלת ולקחת כמה נשימות עמוקות כדי לחזור לעצמי.
עזרתי כוח ויצאתי שוב, אף על פי שהרעש היה קונטרסט מובהק לדממה
ששרה אצלי בדירה, לא הצלחתי למצוא את מקורו, הרחוב היה שומם,
ואותו נוף שנשקף ממרפסתי כעת השתרע על שדרה שלמה.
צפיפות הבניינים לעומת הכבישים הצרים והסימטאות שלא נראו לעין
יצרו תחושה קלאוסטרופיבית עם זאת מאוד חזקה, לכמה רגעים הרגשתי
קטן, ממש כמו תייר מסכן במנהטן.
אפשר היה לחשוב שלעיר חיים משל עצמה, והיא תוכל להתקיים גם ללא
בני האדם, הריקנות נראתה כמו בסרט אפוקליפטי משנות השמונים,
ולמעט כמה מכוניות לא הייתה נפש חיה ברדיוס של קילומטר.
הרגשת הבדידות הטבעית של מעבר למקום חדש בו אינך מכיר אדם, עם
זאת נוכחותך רצויה בו משום מה לא הפריעה לי כלל והנוף האורבני
אף גרם לכך שהבדידות הזו היא הכרחית לקיומך בעיר הזו.
כנראה אני לא היחיד שמתגורר בין לבנות הבטון, כנראה שאר האנשים
הם גם חיות חושך ולילה המגיחים ממאורתיהם לקראת רד החמה.
כוח מסתורי שוכן בין הרחובות משהו שהרבה יותר מסתורי ובעל
עוצמה מכל אותם פריטים הנמצאים בינהם.
הדלקתי סיגריה ולרגע חשבתי על כך שהאויר שאני נושם במקום הזה
הרבה יותר מזוהם מכל שאיפה שאני לוקח ולרגע הרגשתי שאני מצליח
לנצח את כל אותם דמגוגים שמתעקשים להפריע לי להפריח טבעות עשן
לאוויר העולם.
כיאה לתושבים אורבניים, גם כאן האנשים שאפשר לפגוש הם טיפה
מפוקפקים, או אולי מעורערים, מוזרים, פריקים ופליטים של החברה
הנורמלית והבריאה שמתעקשת לנהל חיים בורגניים בבינייני ענק
מתופחים עם גינות מלאות פטוניות צבעוניות.
או אולי דווקא הם שמצאו את הטבע החדש והפראי דווקא כאן, טבע
שנוצר לא בעצמו בכוח הבריאה אלא בכוח היצירה של האדם, הם
האנשים הנורמלים, אלו שלא משקרים לעצמם.
המשכתי לטייל בין החנויות הסגורות, והדוכנים הנעולים בין
חלונות הראווה עם הסחורה הפגומה לבין המניקנים הנכים שהציגו את
מיטב זיופי האופנה של אותו סתיו.
כשמסתובבים בשעות כאלו כמעט לא אפשרי לדמיין את כל זה שוקק
חיים בשעות הבוקר,כנראה שכסף הוא האלהים האמיתי הגורם לדברים
לקום לתחייה.
כוסית האוזו העכורה ממים כעת העכירה גם את מחשבותי, יש מקומות
בהם עדיף להיות כמה שפחות פיכח, אני מניח שגם איזה קוביית חשיש
קטנה לא הייתה מזיקה לי עכשיו, למרות שהאפרוריות של העיר לא
תשתלב כל כך טוב עם החיוביות והעצלות של ג'וינט קטן ומקומט.
המשכתי להסתובב ללא כתובת ידועה או יעד סופי שאליו חפצתי
להגיע, עם זאת הייתי משקר אם הייתי אומר שלא חיפשתי דבר או
מקום מסוים.
ניסיון חיי הביא לידיעתי כי חייב להיות מקום בו מתחבאים אנשי
האזור, חיפשתי אחר צלליות ההולכות קרוב לקירות, ואחר צלילים של
כלי נגינה הנשמעים רק לאלו שהורגלו למצוא את לחישות העיר.
חיפשתי אחר עננת עשן וריח כהל מעורבב עם עץ מקום בו אוכל ללגום
כוס צוננת של אותו נוזל ענברי המופק בערבות הירוקות של דוברי
הגאלית.
מכוניות עברו לידי במהירות מסחררת, כמפחדות בטעות להיעצר וללכת
לאיבוד או ליפול קורבן לפשע, כרגיל מקומות מסוג אלו סובלים
מסטיגמה לא סימפטית במיוחד, למרות שדווקא פה איפה ששורר העוני
אין ממה לפחד, במקרה כי גרוע תישדד ולא תאבד הרבה, במקרה שלי
אם דירתי תיפרץ, רוב הסיכויים שהפושעים ישאירו שטר של עשרים על
השולחן העץ המשומש מתוך רחמים, מאשר שיגנבו משהו.

סוף סוף מצאתי את מבוקשי, אור אפוף עשן עלה ממדרגות שירדו לחלל
לא ידוע, דמות שחורה ירדה מהר מטה, האצתי את צעדי, מעכתי את
הבדל ברגלי, ותוך כדי הדלקתי אחת נוספת כדי שבכניסתי לשם אראה
בן בית.
נכנסתי בהבעה רצינית, וראיתי כי אף אדם מיושבי המקום אף לא
הסתכל לכיווני, בתוך תוכי ידעתי שהנוכחות של אדם חדש מפרה כמעה
את האיזון העדין של המסבאה המקומית.
על הבמה החשוכה שהייתה מוארת רק במנורת תקרה קטנה ישב אדם
מאחורי פסנתר כשלידו היו מתופף וגיטריסט שניגן על פנדר סטראט
מתקלפת, מה שנקרא הכל לפי הספר.
הם ניגנו בלוז עגמומי, לא ברור למי בדיוק, כל האנשים שנכחו
בחדר דיברו בינם לבין עצמם והמוזיקה הייתה רק רקע, לא הייתה
שום תגובה או מעורבות של הקהל.
התיישבתי על כסא עץ גבוה שהוחזק בשרשראות לחתיכת ברזל ברצפה,
כנראה כדי שאף אחד לא ינסה אפילו לשנות את סדרם של הדברים.
עוד לפני שהספקתי להתמקם כראוי נחתה מולי מאפרה ריקה
מאלומיניום זול והמוני, לא הספקתי אפילו להסתכל מי היה אחראי
להופעתה.
זרקתי את שמו של הויסקי הראשון שקלטה עיני על מדף המשקאות,
ותוך שניות בודדות הוגש המשקה לפני.
גם עכשיו בקושי הספקתי לראות מי האדם האחראי על הבאר, אך כנראה
שזו הייתה בחורה ולא איזה ברמן ארוך שיער שיבה בגילאים שרוב
האנשים נחשבים כבר ברי מינן, כמו שהייתי מצפה ממקום כזה.
לקחתי לגימה ארוכה וחמימות חלפה בכל גופי.
ניסיתי בכל זאת למקם את מבטי ולחוות דעה על המוזגת אך היא
התרוצצה מקצה אחד של הבאר למישנהו מבלי לעצור אף לו לרגע.
המוזיקה הפסיקה וקול קלוש של מחיאות כפיים נשמע במקומה, כנראה
אף אחד לא מחויב לכללי הנימוס ולא טורח למחוא כפיים לשווא.
לאחר מספר דקות כשהנגנים התחלפו, או ליתר דיוק התחלפו בינהם
בכלי הנגינה ועברו לג'אז שהיה קצת יותר קליל אך לא פחות פסימי,
הבחנתי שהיא נעצרה ונשענה על הדלפק, בידה האחת מזגה לעצמה בירה
ללא קצף מתוך ברז מחליד לתוך כוס קוקטייל רגילה, הוציאה סיגריה
נשית ארוכה מתוך קופסא שהייתה זרוקה לידה, לקחה שאיפה נמהרת
והניחה אותה על קצה המאפרה, ניתן היה להבחין שמחשבותיה לא
נתונות למקום ולהווה אלא למשהו נוסטלגי שקרה במיקום ובזמן שונה
לחלוטין מהמתרחש כעת.
הרגשתי שהיא כאילו משחקת תפקיד בהצגה, היא זרקה את החיוכים
המזויפים המחייבים ללקוחות, ניהלה סמול טוק סתמי מידי פעם,
פלירטטה עם כמה גברים שאפשר היה להבחין שהבטיחון העצמי שלהם
הוא מופרך לחלוטין ואינו מבוסס על דבר, מצ'ואיזם מצועצע בסגנון
הידוע של " בואי ואני אזמין אותך למשקה", נהנתי להסתכל על אותם
ניסיונות חיזור כושלים משום שראיתי בעיניה החומות-ירוקות שלאף
אחד מהם אין שום סיכוי.
על אף הסיגריות והגיזרה המאוד נשית, תנועתיה היו מאוד חדות
ואפילו טיפה גבריות וכוחניות, היה בה שלל ניגודים ובהתנהגותה
ניכר קונפליקט פנימי שניהלה עם עצמה, היא הדליקה סיגריה נוספת
לאחר שמהקודמת לא לקחה שום שאכטה והשאירה רק בדל מאפיר, ושוב
לאחר שאיפה אחת השאירה אותה על קצה המאפרה.
שוב לגימה קטנה מהכוס, עוד חיוך מזויף ללקוח ועוד ניפנוף
אלגנטי של דון ז'ואן תורן, הבחנתי בקעקוע קטן של שקע הכתף
השמאלית שלה של פרח מסולסל שחור.
היא לבשה גופייה שחורה פשוטה שהבליטה את התלתלים הכהים שלה
וג'ינס ישן שזמני תהילתו עברו מזמן, לצווארה עדי קטן וכסוף של
צורה לא מפוענחת אך למרות כל הסגנון הקלישאתי היה דבר מוזר מעט
לרגליה.
הייתי מצפה שתלבש סנדלי עקב שחוקות או נעל נשית אחרת, אך היו
אלו נעלי ספורט מרופטות בצבע לבן שהיה כל כך לא אופייני לצבעי
העיר.
וכך בעודי בוהה בה ואט אט מרגיש הזדהות עם אותם גברים שהתחילו
עימה, ומתחיל להבין את הרעננות שהביאה למקום, עד שהבנתי כי לא
בה התאהבתי אלא בעיר שהיום אני יכול לכנות שלי.
גם היא לא צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד וגדולתה דווקא בדחייה
ובסירובה בחיזורי העם, ובנכונתה לא להשתנות למען אף אחד
ועצמאותה ללא תנאי, גם היא כמו העיר עושה רושם מוטעה של לבוש
יפה אך הבסיס פשוט והמוני, היא גם משחקת משחק בו היא הדמות
הראשית וסביבה סובבת המהות האורבנית.
כנראה הערים לנצח ישארו האהבות הלא ממומשות שלנו משום שאף פעם
לא באמת יכלו להיות שייכות לנו או לאדם אחר וגם היא כמו העיר
תישאר שם הרבה אחרי שאחרון הלקוחות יעזוב...