אני עייפה. נימאס לי כבר לקלף את הקליפות הקשות מעלייך. אני
מסירה שיכבה, ועוד אחד ועוד. לרגע העור העדין שלך מבצבץ ממתחת,
ושוב פעם נסתר מאחורי הקליפות הקשיחות, השומרות עלייך מכל
משמר.  אני מתאכזבת. אורזת את כל הכוחות ותשוקה ומתחילה שוב.
שכבה אחרי שכבה, קליפה יורדת, ועוד... והכול מתחיל מהתחלה. כמה
אפשר, אני שואלת? כמה אני עוד אצטרך לחכות? מתי העבודה הקשה
הזאות תשתלם לי? מתי אני יראה אותך, האמיתי בלי מגננות, בלי
שטויות, בלי קליפות.  אתה אומר לי שהינך ספר פתוח, שאתה לא
מסתיר דבר מפניי. והאמת אני מסכימה, הינך ספר פתוח. הבעיה שחצי
כתוב בשפה המוכרת לי מאוד, עד כאב. וחלק בשפה מוזרה ואינה
ברורה, האותיות מלגלגות, צוחקות ובורחות, כך שאינני מסוגלת
לקראו אותם. עייפות, תסכול, מצטברים ולא נותנות מנוח. אתה לא
רואה את זה ככה. אתה לא רואה דבר מלבד האינטרס האישי שלך שלא
ידוע לי מה הוא. אתה מתנהג בביישנות איתי ובעת ובעונה אחד
מתעלם, דוחה, לא מתקרב. מספר לי תירוצים שהמצת הרגע, כאילו אני
לא יבין ולא יראה זאת עלייך, הרי אתה ספר שמונח ממש לפני. ועוד
בצבוץ של העור, הינה, תפסתי את הרגע. מתענגת לפני שתברח שוב,
לפני שתתכסה בקליפות שכל כך קשה לקלפם.  גם המגע שלך רך ועדין,
כל כך נעים להרגיש את עורך על עורי. המגע אינו מכוון אך מענג
לא פחות. כמה שהייתי רוצה יותר. הייתי רוצה לספר לך את כל מה
שאני מרגישה כלפייך, אבל אסור לי. אסור שתדע את הרגשות שלי
כלפייך, אסור שתבחין אפילו בקמצוץ של חיבה מעבר לידידות. וזה
כנראה משהוא שמושך אותי עלייך הכי הרבה, פנטזיה שלא תתממש, כי
היא אסורה ובלתי מושגת. וגם העדינות שלך שאתה מסתיר היטב, אבל
לא ממני וטוב שכך. שברירות שלך היא שמושכת  אותי עלייך וגם
גופך הסקסי ושיערך הפרוע. אתה פשוט עושה לי את זה. למה? אין לי
שמץ של מושג אבל כאשר אני לידך אני פשוט נמסה מרוב תשוקה. אבל
אתה כמובן לא תדע את כל זה לעולם. ואני אמשיך לקלף את הקליפות
ממך עד שתוריד אותם לגמרי או עד שתפסיק להיות ידידי. מה שיקרה
קודם. אני רק מקווה שהזמן יעשה את שלו. וחלקיך שאני לא מבינה,
יסתדרו בתוך פאזל שכל חלקיו במקום.