אבא השקיע בי הפעם. איך שראיתי את הסנדביץ'  עטוף במפית לבנה
עם ציורים של כוכבים כחולים וקטנטנים חשבתי שהולך להיות יום
טוב. אבא אף פעם לא עוטף לי את הסנדביצ'ים ובחיים לא ראיתי שיש
אצלנו בבית מפיות כאלה, אבל אתמול הוא חזר מהסופר יותר מאוחר
מבדרך כלל, אז אולי הוא חיפש מפיות במיוחד בשבילי? וגם הייתה
שם את הגבינה הצהובה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. כזאת עם
חורים ענקיים וטעם של חוץ לארץ. אני יודעת כי פעם כשנסענו עם
כל המשפחה לאיטליה, קנינו באחת המעדניות חתיכה ענקית של גבינה
צהובה עם חורים גדולים כמו בסרטים המצוירים. אני זוכרת שאבא
פרס לי את הגבינה והציץ מתוך החור וכולנו צחקנו. ואז המוכרת
הגדולה עם הכובע הלבן של הטבחים, נתנה לי לטעום עוד פרוסה וזה
היה לי טעים והרגשתי מיוחדת. אפילו ששאר הטיול לא היה משהו
בכלל ואימא התלוננה כל הזמן שחם לה ואבא היה קצת עצוב כל הזמן
כאילו שלא ממש בא לו להיות איתנו. עבר כל כך הרבה זמן מאז
ואולי הביאו את הגבינה מאיטליה לארץ ואבא זכר שאהבתי אותה וקנה
לי במיוחד? ובכלל נראה לי שהוא היה במצב רוח טוב במיוחד כי היו
בפנים גם ירקות חתוכים מכמה סוגים ולחם טרי כמו שאמא הייתה
קונה פעם, לפני שהיא חלתה. אבל זה היה ממש מזמן. אפילו לפני
איטליה. בביס הראשון חשבתי עלייה ואיך היא הייתה מנשקת אותי
בבוקר לפני בי"ס ואומרת לי להיות ילדה טובה. עד היום אני הכי
טובה שיש, אבל אמא כבר לא מנשקת אותי בבוקר כי היא בקושי קמה
מהמיטה ובגלל זה אבא גם אף פעם לא מכין לי סנדביצ'ים מושקעים
כמו של מיכל ורונה שהאמהות שלהן בריאות והאבות שלהן לא צריכים
לטפל בהן. אבל אני כבר גדולה וצריכה להבין, כמו שאבא אומר, אז
אני לא מתלוננת. עוד לא התחילה ההפסקה וכבר כמעט סיימתי לאכול.
כמה שניסיתי לשמור על ביסים קטנים כדי שלא ייגמר מהר, לא
הצלחתי וטרפתי את כולו. פתאום שמעתי את רונה צועקת ודני וירון
ועוד כמה בנים מהכיתה המקבילה התאספו סביבה וניסו להבין מה
קרה. אבל רונה רק צרחה: "מישהו אכל לי את הסנדביץ'!!!" "מי גנב
לי את האוכל??" הבנים התחילו לרוץ בכיתה ולצעוק לגנב שהם יתפסו
אותו ויתלו אותו מהמכנסיים ועוד כל מני הבטחות ועונשים
יצירתיים שכבר לא הצלחתי לשמוע. הביס האחרון עוד נשאר לי בגרון
והטעם השמנוני של הגבינה מילא את חלל הפה, הדביק את הלשון
לבסיס הגרון. העיניים הכחולות של רונה נצצו כמו הכוכבים שעל
המפית ואני קיוויתי שהתיק שלי מספיק גדול כדי שאוכל להיעלם
מאחוריו והרמתי אותו כאילו לחפש מחברת. ואז ראיתי אותה. את
הפיתה היבשה, חתוכה ברישול בתוך שקית משומשת של גבינה צהובה עם
המדבקה של הסופר. את הפיתה שאני מכירה כל כך טוב, פיתה בלי
הפתעות ובלי מפיות עם כוכבים וגבינות מאיטליה. רונה התחילה
לבכות והבנים המשיכו לצעוק ולהאשים אחד את השני. אני קפאתי
לתוך הכיסא וחנקתי את המפית של רונה חזק בתוך האגרוף שרק לא
ייראו.
לא גיליתי לרונה שזאת אני. ואני לא יודעת איך הסנדביץ' הגיע
לתיק שלי ולמה חשבתי שאמא הבריאה ואבא מביא גבינות מאיטליה,
אבל לרגע אחד לפני שהכל התקלקל חשבתי שאולי היום יהיה יום טוב.