את ההסכמה שלי לפגישה עם נפתלי הוציאה ממני ענת כמעט באיומים.
לא הייתי מוכנה לשמוע בשום אופן, לא על בליינד דייט ובטח שלא
עם אחד שקוראים לו נפתלי. "נפתלי?" את צוחקת עליי? אמרתי לה
בחצי גיחוך, ממשיכה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס, מנסה לנער ממני
שאריות בצק ואולי גם אותה על הדרך. בדיוק סיימנו משמרת של תשע
וחצי שעות אצל עמוס מהמאפייה. הייתי מלאה באבקה לבנה מהעוגה
שהזמינו אתמול לחתונה של ההיא מהלשכה של ראש העיר, והדבר
האחרון שהתחשק לי לשמוע עכשיו זה על הבן דוד החתיך של ענת ועל
כמה שאנחנו מתאימים.
 את ענת אני מכירה מהעבודה. אני אחראית על המתוקים והיא על כל
מה שמלוח. ענת יוצאת כבר שנה עם גדעון, הספק של הגבינות ומאז
שהם ביחד היא לא מפסיקה לנסות לשדך לי מכל הבא ליד. "מה יש לך
להפסיד?" גם ככה את לבד בערב, מה תעשי? תרחמי על עצמך מול
שידורים חוזרים של סיינפלד? את האמת נטע, לא נמאס לך?
למרות שהניסיונות של ענת נשמעו לי כמו תקליט שבור, ולמרות
שדקלמתי אותם לעצמי יפה מאוד גם בלעדיה, בדבר אחד היא צדקה.
נמאס לי. נמאס לי לחזור כל ערב הביתה ולהרגיש לא בסדר. לא בסדר
על הבלגן בבית, לא בסדר על זה שאני אוהבת להיות לבד ועל זה
שאני בת שלושים עוד מעט ועדיין לא מסתובבת בערגה מול חלונות
ראווה של 'שילב', ולא בסדר על זה שלא דיברתי עם ההורים כבר
יותר מחודש ואימא משאירה לי הודעה במזכירה שאבא לא מרגיש טוב,
ושיהיה נחמד אם אני אתעניין מדי פעם. ככה זה, אני מרגישה אשמה
על המצב בשטחים, אשמה שיש ילדים רעבים, אשמה על הכל. ובעיקר
אשמה על זה שאני מרשה לעצמי להרגיש כל כך לא בסדר עם כמות
האנשים הכל כך בסדר שנמצאים לידי.
ובכלל, אני צריכה להגיד תודה שיש אנשים טובים כמו ענת שעוד לא
התייאשו ממני לגמרי. רגע של חולשה. אני מודה. לרגע חשבתי שאולי
כדאי לי לצאת קצת מהקונכייה של עצמי, להיות בין אנשים, להרגיש
את הדופק. ענת כנראה זיהתה את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניה
וזרקה לתוך בור הייאוש הפעור שלי את כל התכונות המדהימות של
הבן דוד הנפלא והמוכשר והמתאים לי בדיוק שלה. היא דיברה ודיברה
לא עצרה לרגע, כאילו מפחדת לפספס את הרגע הקוסמי הזה שנוצר רק
פעם במיליון שנה כשהירח מחזיר בדיוק את כמות האור הנדרשת מהשמש
כדי לשבש לי את התודעה ולשתף פעולה עם הרצון שלה לגאול אותי
מייסוריי.  
את השעתיים הבאות שעברו מאז השיחה עם ענת העברתי בניסיון
להסביר לעצמי מה לעזאזל עבר לי בראש כשהסכמתי לתת לה את הטלפון
שלי ולעשות בו כרצונה. וככל שעבר הזמן היו לי פחות תשובות.
כעסתי על ענת שהיא מרשה לעצמה להתערב לי ככה בחיים, התחלתי
לחשוב שהיא בסך הכל די מעצבנת עם כל ההתחנחנות הזו שלה ועם כל
'הפוצי' 'מוצי' מאמי שלי כל היום. כאילו שהיא יודעת איך צריך
לחיות נכון, ואני איזו מסכנה שצריכה שיסדרו לה את החיים. כבר
לקחתי את הטלפון לחייג אל המפלצת הקטנה ולהגיד לה שתרד ממני
ומכל הסיפור ושאני מעדיפה לראות את כל הפרקים של סיינפלד מהסוף
להתחלה ולא לפגוש את הבן דוד האומלל שלה שבטח גם הוא לא סובל
מעודף אינטליגנציה. בעודי מגבשת את המחשבה וצוברת את קור הרוח
הנדרש הטלפון התחיל לרטוט ולזמזם לי ביד כמו חרק לילה שנתפס על
חם בדרכו האחרונה אל האור. מספר לא מוכר, ויד קלה על הטלפון
גרמו לבן דוד לקרום עור וגידים ולהשמיע את קולו מהעבר השני,
קוטע לי את המחשבות הקרביות ואת התוכניות להמשך הערב. "הלו"?
כן זאת אני. אמרתי. ספק לעצמי ספק לו. "נטע?" הוא שאל. כאילו
מתקשה להאמין. כן זאת אני. חזרתי על עצמי. מנסה להרוויח עוד
זמן. הקול שלו דווקא נשמע לי נעים ולא מאיים. כנראה שנשאר בי
משהו מהתוקפנות של השיחה הדמיונית עם ענת כי פתאום הוא נשמע לי
אפילו קצת נבוך. אני לא רגילה שאנשים נבוכים ממני. בטח לא
גברים. השיחה ארכה לא יותר מחמש דקות והיו בה יותר שתיקות
ממילים. אבל מה שנאמר הספיק לנו לקבוע להיפגש בבר החדש ברחוב
גיורא. הוא אמר שענת סיפרה לו שהיא הייתה שם עם גדעון ויש שם
מוזיקה טובה אז שווה לנסות. לא רציתי להגיד לו מה אני חושבת על
ענת ועל ההמלצות שלה, אז מצאתי את עצמי מסכימה לעוד גחמה מבית
היוצר של ענת וקובעת איתו בעשר וחצי בספסל ממול.
ניתקתי את השיחה וניגשתי למקרר. הוצאתי את עוגת הגבינה שהכנתי
אתמול בלילה וחיסלתי את מה שנשאר ממנה במהירות, שלא יישארו
ראיות. התרוצצו לי מלא מחשבות בראש בלי שום סדר הגיוני. כיליתי
את כל זעמי על העוגה ורק אחרי שלא נשאר ממנה כל זכר הצלחתי
לנשום נשימה אחת ארוכה ולחשוב לאט. דמיינתי לעצמי את נפתלי.
בדיוק כמו בספר שאימא שלי הייתה מקריאה לי כשהייתי בערך בת
חמש. ילד שמנמן עם חיתול ענק וזר תלתלים מטופשים על הראש שלומד
לעשות פיפי בסיר. אני זוכרת שאז ממש כמו עכשיו לא הצלחתי להבין
מה לי ולילד הזה ולמה אמא מקריאה לי את הסיפור כאילו שאני לא
יודעת ללכת לשירותים לבד.
ואז הטלפון צלצל. שוב אותו רטט מוכר. בלי לשים לב קברתי אותו
מתחת לכרית ורק האורות הכחולים שלו הבהבו עכשיו. הייתי בטוחה
שזה הוא, ידעתי שהוא יוותר. הוא בטח הבין שאני לא שווה את
המאמץ. גברים מריחים את זה מקילומטרים. אבל זאת הייתה אמא שלי.
היא דיברה מהר ובהתחלה לא הצלחתי להבין כלום. הייתי כל כך
שקועה במחשבות על נפתלי והסיר שלו ופתאום בקעו מכל ההמולה רק
שלוש מילים. אבא בבית חולים. את שומעת אותי, נטע??

עכשיו אני בבית חולים מביאה לאמא שלי משהו חם מהמכונה. יש לי
עדיין פירורים של עוגת גבינה על החולצה וזה כבר לא באמת משנה
לי. לאבא שלי היה התקף לב. אני חושבת על נפתלי, מנסה להיזכר אם
באמת אמא הייתה מקריאה לי את הסיפור הזה? או שאולי זה היה אבא?

לאבא שלי היה התקף לב. אני חושבת על נפתלי ומרגישה אשמה שהוא
מחכה לי לבד על הספסל בשדרה. לאבא שלי היה התקף לב ואני מרגישה
אשמה שלרגע קטן הרגשתי הקלה שאני לא צריכה לפגוש אף אחד. אני
רוצה לחבק אותה. את אמא שלי שיושבת לבד, קטנה כל כך על שורה
ריקה של כיסאות, אבל אני לא מסוגלת. היא בטח יודעת את זה.