עוד אני זוכרת איך עמדתי על ההר
במרחק שמיים ממך.
את קולי שלחתי לאוויר
דממת חוט הייתה מסביבי
ולא שמעתי ממך דבר.
חיכיתי על הר
במרחק של שמיים ממך,
להד שיחבר
שיחזיר
שיקרב
אבל ההד התנדף לו ברוח
ולא נשאר לי קול
רק גוש איום
בגרון.
על אותו הר אני עדיין עומדת
מצפה להדהודי החיים.
שם כל דקה קול דממה
נשבר
במבט
שבור
אחד.
אני נושאת את עיניי
צופה אל עבר צמרות העצים
אולי נתקע שם קולי?
או שמה התקפל ונבהל,
והשאיר אותי לעמוד
ללא קהל.
אני מסתכלת למעלה
אתה במרחק של שמיים
ואני למטה
בחרתי להישאר במקום
די גבוה,
שמשם אפשר
רק לרדת
אם אי פעם ארצה.
היה לי פעם קול
ששלחתי למטה
לחפש מישהו שיעזור לי
לחזור שוב
למטה.
|
