מוצא לו  מקום פנוי לשבת, מולי.
המעיל העבה השחור שלו, מדיף משהו משלהי אוגוסט החם. הריח חריף
משהו. עוד מעט ולא אתן דעתי עליו כלל וכלל. הרי היו לי כבר
פגישות עם ריחות אוטובוס. הם באים ונעלמים כלעומת שבאו. מוזר.
זקן לבן. חולצה תואמת זקן, אף היא דהויה משהו, גוון צהבהב נזרק
בה בעיקר בחלקת הצווארון.
עיניים במקלטי קפלי עור דקים, מזגזגות בכחול. אינן מתביישות
בזקנתן. עושות עצמן מסתכלות באותיות הקטנות שבתלמוד- כיס,
המרעיד בכפות ידיו המקומטות.
כמה אותיות ספרו הן בימיו חוברו למילים המדברות משפטים בנימי
הלב...דשדשו ראייתן בהלכות של בית רבן.
ולא עייפו.
בדרך כלל הייתי צופה בבעל הגלימה השחורה כאיש שמן המאמץ עיניו
באותיות ותופס מרווח של כסא וחצי באוטובוס. אך זה, ממול, דק
גזרה הוא . אולי אף יתר על המידה.  ואצבעותיו, הצפופות במשכנן,
המרעידות על הדף, דקות כדגי סרדין בקופסה. לידו מתיישב ילד קטן
שאינו מוצא מנוח לנפשו מסתובב כסביבון על לוח לבי.
פעם הייתי ילד. ילד של חצרות, מדרכות ושדה.  זורק פוררות
מחוט, מרקיד סביבונים על כף יד.
הילד הזה מעווה פרצופו מולי. אני יודע כל החיים לפניו. מותר
לו. גם לי היה מותר.  "את רואה אמא, הנה אישה שמנה כמו חבית"
השתיקה אותי באחת. הכתה על ידי בידה. למה?
ממול נערה יושבת גרביים ארוכות, שחורות, שמלה נוסח דוסי משהו,
אך בכל זאת חושפנית ומחוצפת. פניה  יפות. הוא מסתכל בה , הזקן.
מסתכל. דומה  בהיחפז מסתכל. וחוזר לתלמוד מסתכל וחוזר לתלמוד.
וכך לסירוגין.
מה טעם בקריאה ברעשי אוטובוס, בנתיב נסיעה, בתוך בליל ריחות
מסיחי דעת,  בהעדר עזרה..  מעברים חדים מן החומר אל הרוח מן
הרוח אל החומר. נערה יפה. בהחלט יפה. הנה גם אני מסתכל. ומה
בין עיתון יומי לתלמוד כיס? הרי בין כך ובין כך אני מסתכל.
ומה רע  לזקן כי יסתכל?  שהרי עיניים ניתנו לו בראשו, ומחר הוא
מת!
והילד מסתובב על הכיסא ומתיז מאקדח מים שבידו על הנעליים של
הנערה.
הזקן מסב עיניו לתלמוד
אני מפנה ראשי אל החלון ומביט בעצים והבתים הנוסעים מולי.
האוטובוס עוצר.

"הגענו!" אומרת הנערה לאיש הזקן. אוחזת בידו ומסייעת לו לרדת
עמה במדרגות הברזל הקרות של האוטובוס.

14/02/2010