מה איתך?
ספר לי מה קורה?
תסביר לי איך זה, שכבר קרוב לשלוש שנים אתה יושב לי בבטן. שלוש
שנים שאתה בתוכי, גם כשאנחנו לא מדברים. אני חושבת שאתה מסוג
הדברים שלא יכולים לשבת בבטן יותר מדי זמן, כי בסוף הם
מתקלקלים, ושולחים גרורות, כמו סרטן, אל כל שאר חלקי הגוף -
שעדיין מתפקדים, אבל יותר כמו רובוט מאשר אדם חי.

אף פעם לא אמרתי כלום, ואני תוהה אם אי פעם אגיד. מעדיפה סרטן
על רגע טלנובלי של התוודות דרמטית.

מה איתך? הלוואי שאתה מרגיש כמוני, או לפחות חצי, או לפחות
מייחס אלי חשיבות כלשהי חוץ מ"שלום שלום".

תמיד כשאני מנסה לחשוב על מישהו לאהוב, המחשבות שלי בורחות
אליך, שזה קצת מצחי', כי מכל הבחורים שלי, אתה זה שהכי רחוק
מלהגיע לאיזור הזה. למה, למה, מה יש בך, מה יש בך שרק אני
ראיתי ושלא עוזב אותי לדקה.

לא. אני לא מתקשרת. לא עוד נותנת מעצמי ומקבלת סטירת לחי
מצלצלת וכל כך פוגעת. אני אעקור את הסרטן שלב שלב ואחלים.

קודם אני. לא נכנעת לפנטזיות מטופשות. קודם אני.


11.09

(חבל שלא הקשבתי לעצמי טוב יותר)