[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נופך בן-אור
/
טיול שורשים

אני עוצם את העיניים ונושם באיטיות, מנסה להחזיר את קצב הלב
לשגרתו המוכרת והנוחה. ידיי אוחזות בחוזקה בידיות המושב הקטנות
מדי, מנסות להפסיק את רעידתן ללא הצלחה. זיעה קרה נוטפת מהן אל
כיסוי הבד הכחלחל. כל הגוף שלי נכנע לבסוף למנגינת הרעידות
ומצטרף לריקוד חסר-ההיגיון והקצר שהן יוצרות. ראשי מתחיל
להסתובב ובטני נעה כמכונת כביסה אחוזת-טירוף. אני בולע רוק
ומתנשף בקצב מהיר. עוד מעט זה ייגמר.

לפתע הכול מתייצב סביבי, וכל התחושות המבעיתות שאחזו בי קודם,
נעלמו כלא היו.
אני פותח עיניים לאט, נושם לרווחה ומחייך. צלצול מרגיע נשמע
בחלל ומיד לאחריו קול עמוק ושקט, של מי שודאי פספס קרירה גדולה
בתור שדרן רדיו, מהדהד בעברית ארצישראלית אותנטית בחלל:
"בוקר טוב לכם גבירותיי ורבותי, כאן הקברניט שלכם מדבר. הייתה
לנו המראה נוחה ומוצלחת ונראה שכך תהיה גם שאר הטיסה. השמיים
בהירים ויפים היום ואנו צפויים להגיע ליעדנו בעוד כארבע וחצי
שעות. מיד תוגש לכם ארוחה קלה באדיבות הדיילות הנהדרות שלנו.
שתהיה לכולנו טיסה טובה ומהנה."

אני משחרר את החגורה שכרוכה סביב מותניי ומתרווח עם כיסאי
לאחור. אני מקשיב בהנאה מרובה לקולות השונים שמפיקה טיסה 671
של חברת אל-על:
נוסע שמתווכח עם דיילת בעברית על כמות האוכל הקטנה מדי לטעמו
שקיבל, בעוד חברו במושב ליד מנסה להוציא ממנה את מספר טלפון
הבזק שלה;
תינוק קטן בן פחות משנה בוכה בעברית ואמו מנסה נואשות להרגיעו
תחת מבטיהם הישראליים והזעופים של הנוסעים סביבה;
איש מבוגר, עב-עצמות, משתעל בעברית לתוך מטפחת לבנה והנוסעת
שלצידו ממהרת לנוע באי-נוחות ישראלית אופיינית מופגנת במושבה;
שני אנשי עסקים דנים בכובד ראש בעברית על כתבה המופיעה בעיתון
"מעריב" שלמולם באשר לשחיתות שהתגלתה בבנק "לאומי";
אדם יהודי, לבוש חליפה שחורה וחולצה לבנה, חלקה ומגוהצת תחתיה,
שציציות דקות וארוכות משתלשלות מצידי גופו וכובע שחור
ארוך-שוליים לראשו, מתנועע קדימה ואחורה בריכוז ורצינות אדירים
ומתפלל על כל אחיו שבמטוס, הכופרים והמאמינים כאחד, תפילת
הדרך.
משהו באיש הזה, במלמוליו השקטים והבטוחים ובתנועותיו המדודות
היטב אך מלאות התשוקה, מרגיע אותי ומעורר בי מין שלווה שלמה
שכזאת. אני עוצם את שתי עיניי באיטיות ונרדם.

כשאני מתעורר המטוס שסביבי שוב רועד, ראשי מסתובב הנה והנה
ואוזניי נסתמות עד כדי חירשות זמנית. אני נאנח בחוסר אונים,
מהדק את החגורה למותניי ונאחז בכל כוחי במושב שמתחתיי.
הפעם הכול נגמר הרבה יותר מהר, וקול שדרן-הרדיו שוב בוקע
בעליזות מבין כותלי המטוס:
"צהריים טובים לכם גבירותיי ורבותיי, וברוכים הבאים למינכן,
גרמניה. מזג האוויר בחוץ נעים ועומד על כשש-עשרה מעלות. אנחנו
מקווים שנהניתם מהטיסה ומאחלים לכם חופשה בלתי-נשכחת. תודה
שבחרתם לטוס אל-על."

המטוס חדל מתנועתו ודיילת חומת-שיער פותחת את דלת היציאה. אני
משחרר את החגורה ונפרד באיטיות ממושבי. אני מרים את תיק-הגב
שלי על כתפי השמאלית ומתחיל לנוע אל-עבר הדלת הפתוחה והדיילת
החייכנית. אני עובר את שתיהן בלי להביט באף אחת מהן ומתחיל את
המסלול הקצר בתוך שרוול שדה התעופה הגרמני. כשאני מגיע לקצה,
אני מעיף מבט אחרון לאחור, לכיוון בו נמצא המטוס, ואז מביט
לפנים, אל רחבות ודלפקי שדה התעופה הגרמני. אני אוחז בקיר
השרוול המעוגל שלצידי, נושם שלוש נשימות כבדות, מהדק בחוזקה את
התיק לגבי ופוסע קדימה אל-עבר שלטים וקולות זרים ומנוכרים.

חיילת מנומרת מדים ובהירת שיער באמצע שנות השלושים לחייה,
מקבלת את פניי מעבר לחלון זכוכית שקוף. תחושת סלידה גדולה
מעורבת בסוג לא ברור של אימה ובטיפות זיעה קרה חולפת בגופי
לנוכח מראה. אני מחזיק את ידי חזק שלא תרעד ומוסר לה את הדרכון
הכחול שלי. בלי להעיף בי או בו יותר ממבט חטוף היא מכתימה אותו
בדיו אדום עז ומחזירה לי אותו כלאחר-יד.
בדרכי לעבר נקודת המפגש המיועדת עם שאר חפציי אני נועץ מבט חד
ומתמשך בחותמת האדומה.
שלושה חודשים. שלושה חודשים שלמים היא העניקה לי.
אני לא צריך יותר משבועיים.

נהג המונית שנכנסתי אליה הוא טורקי. הוא עבר לגרמניה עם כל
המשפחה שלו לפני חמש שנים. הוא מודע לעובדה שהעם הגרמני לא ממש
מתלהב מהנהירה הטורקית למולדתם, אבל טוב להם שם. יש עבודה
טובה, יש כסף, דירה, אוכל - חיים טובים ובעיקר פשוטים יותר.
הרבה יותר קל להם להסתדר.
הוא רוצה לדעת מאיפה אני מגיע וכשאני אומר לו שמישראל הוא
מהנהן בכבדות ופולט אנחה שמזכירה לי ניחום אבלים מזויף. ומה
בעצם באתי לעשות כאן הוא מתעניין, ואני מסביר לו בחצי אמת
שבאתי לסגור כל מיני עסקים.
כשאנחנו מגיעים למלון, אני משלם לו ויוצא מהמכונית.
"זה מדהים איך שאתם מסוגלים ככה לסלוח ולהמשיך הלאה. אנחנו לא
היינו מגיבים אותו דבר." הוא זורק לי ונוסע.

אני נכנס למלון. פקידת קבלה בתחילת שנות העשרים לחייה מקבלת את
פניי בחיוך רחב ובעיניים כחולות ונוצצות. אני מחזיר לה חצי
חיוך ולוקח מידה את המפתח. היא משתהה קצת לפני שהיא עוזבת אותו
ואומרת-רומזת לי שהיא נמצאת פה עד עשר בלילה לכל דבר שאצטרך.
במעלית אני משחק עם המפתח בין אצבעותיי ושוקל את האפשרות
שהוצגה בפני בתור פקידת קבלה. כרגע רק הגעתי. אני צריך עוד
להתמקם. רציתי להכיר קודם קצת את האזור - רחובות, סמטאות,
ברים, ורק אז להתחיל. אבל העיניים שלה ריחפו בראשי ולא רצו
להרפות. עצמתי עיניים, נשמתי נשימה עמוקה וחייכתי לעצמי. היא
פה כל יום. אולי אני אשמור אותה לסוף, לקינוח.

אני פותח את דלת החדר ונכנס פנימה. אני מניח את חפציי על המיטה
ועושה סיבוב קצר בחדר. ארון קטן שקוע בקיר ניצב סמוך לכניסה
ומולו חדר שירותים ואמבטיה לבנה ורחבה. מיטה זוגית עומדת במרכז
החדר ומשני צידיה שידות קטנות. מולה שולחן מרובע קטן ושני
כיסאות ועל הקיר מעליו טלוויזיה קטנה ושחורה. בפינה הרחוקה
עומדת כורסה קטנה ולידה מקרר קטן מלא דוגמיות קטנות של כל-טוב.
ומהצד משגיח על הכול חלון רחב שמשקיף על הרחוב הראשי של העיר.
חדר מלון רגיל בהחלט. יש בו הכול ואין בו כלום.
אני פותח את המזוודה ומוודא שהבאתי איתי כל מה שאני צריך. אני
מוציא מכנס, חולצה ותיק רחצה. אין טעם לפרוק. אני צריך להיות
מוכן לתזוזה בכל רגע, לכל דבר שלא יקרה.
אני נכנס למקלחת ונותן למים החמים לשטוף אותי. לשטוף ממני כל
שאריות של הססנות או חרטה. לא. חרטה אין בי. בכלל. האדים
עוטפים אותי מכל עבר.
אני מסיים להתארגן, תוחב לכיסים הפנימיים במעילי את הדברים
הנחוצים לי ויוצא לרחוב. הגיע הזמן להתחיל לעבוד.

אחרי חצי שעה של שוטטות ברחובות מינכן והכרה כללית של השטח אני
נכנס לאחד הפאבים הריקים יותר ומתיישב ליד הבר. אני מזמין כוס
בירה ושותה אותה לאט, מביט מסביב ומחכה.
באזור השעה אחת היא נכנסת ומתיישבת בקצה הרחוק ממולי. שיערה
הצהוב אסוף ברישול בתוך גומייה לבנה ועיניה הכחולות עייפות.
היא לבד. אני מחכה קצת כדי לוודא את העובדה הזאת, אבל אף אחד
לא נכנס אחריה או מתיישב לידה. אני מסתכל מסביב. לא נראה
שמישהו אחר הבחין בכניסתה. אני ניגש ותופס את הכיסא הפנוי
שלצידה, כאילו אני יושב בו כל ערב. היא מסתכלת עלי ובוחנת אותי
מכף רגל ועד ראש. אני לא מסיט את מבטי מהכוס שלפני.
"היי." היא אומרת בסוף.
אני מסתובב ומביט בה, כאילו לא הבחנתי בה קודם. "הלו."
"יו אר נוט פרום היר?"
נענעתי את ראשי. "טוריסט."
היא מחייכת, חושפת שיניים לבנות. "אי אם אינגריד. א סטודנט אין
מיוניק."
"אלון. אי אם פרום יזראל."
"וואט איז אלון?"
אני צוחק לי בראשי, נזכר בסרט הישן. פתאום אני מוצא את עצמי
עונה לה מדקלם מתוכו. "אלון איז א טרי. א ורי סוליד ואן. דה
בסט טרי אין דה פורסט."
היא צוחקת. "יו אר פאני. אול יזראלי אר פאני?"
"יו לייק יזראליס?"
היא מושכת בכתפיה. "אי דונט נו. יו אר מי פירסט."
"רילי?"
היא מהנהנת. אני מזמין בשבילה משקה מהברמן.
"אנד האו אבאוט ג'וז? ואט דו יו טינק אבאוט דאם?"
היא מושכת שוב את כתפיה ונראית מבולבלת. "אי דונט טינק אבאוט
ג'וז."
הבטתי בה בריכוז מושלם. בוחן כל פרט.
"יו הב א סמוק?" אני שואל ומחקה תנועת עישון בפנטומימה.
היא מהנהנת ומתכופפת לחפש בתיקה חפיסה.
אני מנצל את חוסר תשומת לבה ובזריזות שולף מכיסי את הבקבוקון
ומטפטף חמש טיפות ממנו לכוסה.
היא מושיטה לי סיגריה ומצית ומדליקה אחת גם לעצמה.
"דרינק." אני אומר לה ומחווה בראשי לעבר הכוס. "אי אם
באיינג."
היא מחייכת, מרימה את הכוס בידה ולוגמת.

חצי כוס אחר-כך אני גורר אותה החוצה מהפאב לעבר סימטה צידית
ונטושה שבדקתי מוקדם יותר.
היא עדיין הייתה מסוגלת קצת ללכת וקצת לדבר. זה כל היופי בעצם
- היא תדע מה קורה אבל לא תוכל להתנגד או לצרוח, ואחר כך היא
תזכור הכול, אבל יותר מדי מטושטש כדי לזהות אותי.
אני זורק אותה בפינה החשוכה של הסימטה ונעמד מעליה, מתחיל
להוריד את מכנסיי.
"וואט אר יו דוינג?" היא ממלמלת.
"ששש... דונט ספיק."
אני רוכן מעליה ומתחיל להפשיט אותה לאט. היא מנסה להתנגד אבל
זה אבוד לה מראש.
הזין הנימול שלי חודר עמוק לתוך הגוף הארי שלה.
אני לא משתהה יותר מדי זמן, הרי זאת לא המטרה העיקרית - זאת
הנאה משנית, נגזרת הכרחית.
אני גומר בתוכה ומקפיד להוציא כל טיפה וטיפה, לא לשפוך את זרעי
לריק חלילה.
אני לובש חזרה את מכנסיי ומחפש בתיקה את קופסת הסיגריות
והמצית.
היא מתכווצת לה בפינה ומייבבת. שתייבב הזונה.
אני מדליק סיגריה אחת ותופס בכוח את פרק ידה.
אני מכבה עליה את הסיגריה והיא צורחת. אני מעיף לה סטירה
שמשתיקה אותה מיד ודוחף לה לפה את התחתונים המטונפים שלה.
אני מדליק מחדש סיגריה ובסבלנות ודייקנות מכבה ומדליק שוב ושוב
עד שהסימן מושלם.
"איפ יו וויל הב א בוי, קול הים יוסף - לייק מי גראנדפאדאר דאט
יו קילד. אנד איפ יו וויל הב א גירל קול הר מרים - לייק היז
דוטאר דאט יו קילד. שי ואז אונלי פייב."
אני מלטף את שיערה הפרוע והמלוכלך והולך בלי להפנות אליה את
מבטי. משאיר אותה שם מכווצת בפינה עם 001 מקועקע על ידה.

כשחזרתי למלון נפלתי על המיטה ונרדמתי. עם הבגדים והכול. הייתי
עייף, וסוף-סוף היה לי קצת שקט.
כשאני קם כבר צהריים בחוץ. אני מתקשר לשירות חדרים ומזמין
ארוחת צהריים לחדר. עד שהאוכל יגיע אני נכנס למקלחת זריזה
ופותח בקבוקון או שניים מהמיני-בר. אחר-כך אני אוכל בשקט
וריכוז וכשאני מסיים לאכול אני יורד לבריכה של המלון ולחדר
הכושר, להעביר את הזמן.
אני חוזר לחדרי מאוחר בערב ומתארגן לקראת הציד החדש.
אני הולך לפאב אחר באזור מרוחק יותר של העיר ופוגש שם את אנה.
אנה מדהימה, ארית למופת. מושלמת לתפקיד.
"יו לייק יזראליס?" אני שואל.
"אי דו נאו." היא מחייכת.
"אנד וואט דו יו טינק אבאוט ג'וז?"
היא משתהה. "נוטינג. אי דונט רילי קייר."
בערך שעה - שעה וחצי אחרי השיחה הזאת אני יוצא מהסמטה לבד
ומאחורי היא שוכבת בפינה והופכת מאנה ל-002.
ככה עוברים להם הימים ובכל יום ארית נוספת הופכת למספר ומקבלת
לתוכה זרע יהודי של פורענות.
אחד חדש על כל אחד שהם הרגו לך, סבתא. בסך הכל ארבעה עשר.
כל יום אני מקפיד לעקוב אחרי החדשות בטלוויזיה ולפעמים להסתכל
גם בעיתון. ברגע שיהיה סימן קטן שמשהו עומד להתפוצץ, אני עף
מפה. בלי סיכונים מיותרים. בלי עקבות.
אבל שום דבר אף פעם לא מופיע והרחובות ריקים ממשטרה. ועדיין
המזוודה שלי ארוזה תמיד.

במקלחת, אחרי מספר שלוש-עשרה אני פתאום מוצא את עצמי נזכר
בפקידת הקבלה מהיום הראשון שהגעתי. מעניין אם היא עובדת מחר
בערב. הרי הבטחתי לעצמי קינוח.
כשאני יוצא מהמקלחת אני ניגש אל המזוודה שלי בפינת החדר, מוציא
מתוכה דיסק ומכניס אותו למכשיר הדי-וי-די הקטן שבחדר.
אני מתיישב על המיטה, מסדר את הכריות סמוך לקיר, נשען עליהן
בגבי, ולוחץ על כפתור ה"פליי" בשלט.
על המסך מולי מופיעה דמותה של סבתי האהובה והיקרה לאה. היא
יושבת שם, שיערה האפור מציץ מבעד למטפחת כחולה, עיניה השחורות
והקטנות כאילו מאימות לשרוף את המסך, לגופה סוודר ירוק וחצאית
שחורה והיא מדברת. היא מספרת למצלמה של אנשי יד ושם את מה שלא
הצליחה קודם לספר לאף אחד מאיתנו.
היא נולדה וגדלה ברחובות גרמניה של שנות העשרים. תמיד היא
הרגישה שיש שנאה כלפי היהודים שם, אבל בסך הכול היה להם טוב
שם. הייתה עבודה, היה כסף, קורת גג, אוכל על השולחן, משפחה. הם
חיו שם כמו כולם. עד כמה שהיה אפשר. בשנות השלושים כבר המצב
נהיה הרבה יותר קשה. הגזרות שהטילה הממשלה היו אולי קשות, אבל
המבטים, הקללות והיריקות ברחוב היו יותר קשות מהכול. הם העדיפו
להישאר בבית כמה שיותר. ובמידה מסוימת הוקל לה כשסגרו אותם
בגטאות. היה יותר קל ככה. בהתחלה. היה אסור להם לערוך חגיגות
גדולות ולכן כשהתחתנה לבסוף עם אהובה מילדות, יוסף, הם ערכו
טקס קטן ושקט במרתף של בית הוריה. זמן קצר אחר-כך הם נשלחו
כולם לפולין ברכבת לחיות בגטו שם. הגרמנים לא רצו לראות שום
דבר מהזוהמה היהודית אצלם במולדת. וככה היא הופרדה מכל שאר
משפחתה, והיא לא ידעה שזאת פרידה לתמיד. אבל היא הייתה עם יוסף
ועכשיו גם נולדה להם ילדה והיא ידעה שכל עוד הם יחד הם יוכלו
להתמודד עם כל מה שיזרקו עליהם. הזמן בגטו עבר לאט מאוד, בעיקר
עם ילדה קטנה עם מערכת חיסונית חלשה. אבל הם הסתגלו במובן
מסוים לחיים האלה. הם יצאו לעבודות הפרך בידיעה שיש להם סיבה
לחזור. שיש להם ילדה ויש להם אחד את השני. וזה מה שהחזיק אותם.
בשנת ארבעים ושתיים אנשים התחילו להעלם מהגטו וככל שחלף הזמן
ואנשים לא חזרו ורק התחלפו בחדשים, התחילו גם השמועות להיות
איומות יותר ויותר. אבל היא לא האמינה. היא לא רצתה להאמין.
אנשים לא יעשו דברים כאלה לאנשים אחרים, ולא משנה כמה שנאה יש
להם בלב. אבל המציאות האיומה סטרה לה בפנים שנה וחצי מאוחר
יותר כשהם נדחסו בכוח לתוך קרון בהמות מלא אדם. לכל אורך הדרך
הם החזיקו איש בידו של האחר בכדי לא להיאבד בתוך ההמון, ועזרו
אחד לשני לשבור גושי קרח דרך סורגי החלון ולשתות מהם מים.
הילדה הייתה היחידה מביניהם שהייתה קטנה מספיק למשימה הזאת.
כשהם הגיעו ליעדם ופסעו החוצה מהקרון קרה מה שהיא הכי חששה
ממנו מאז שהכול התחיל. הם הופרדו באכזריות. יוסף והילדה נשלחו
במסלול חד כיווני אחד והיא, שניכר בבטנה בבירור ההיריון, נלקחה
אל הקליניקה המוטלת בספק של דוקטור מנגלה.
היא משתתקת במסך ומבקשת שיפסיקו לצלם. היא לא מוכנה לדבר יותר.
על מה שקרה לה מאז היא אף-פעם לא דיברה, ולא תדבר. אבא שלי
נולד תינוק בריא, אבל האחרון שהיא תוכל אי-פעם ללדת.
הסרט נפסק והמסך מולי מחשיך.
אני מתכווץ בפינת המיטה ושוכב בשקט בחושך עד שלבסוף אני נרדם.


בערב האחרון שלי אני יורד ללובי לבדי. אני רואה אותה יושבת שם
בשקט מאחורי דלפק הקבלה. אני ניגש אליה ושואל אותה מתי היא
מסיימת ואם היא תרצה לצאת לשתות משהו אחר כך. היא אומרת שעוד
חצי שעה ושהיא תשמח.
אני יוצא לאחת המרפסות, מתיישב ומדליק סיגריה. אני לא מרגיש
איך הזמן עובר וכבר היא עומדת מאחורי ונוגעת בכתפי. אני מסתובב
ומביט בה, מכף רגל ועד ראש. היא מהממת אותי לרגע. היא גבוהה
ורזה, שיערה בלונדיני וחלק ועיניה כחולות וגדולות - פוסטר מהלך
לגזע הארי.
"קאם." היא אומרת בחיוך. אני מתנער לרגע וממקד את עצמי. אני
ממשש בזריזות את כיסי מעילי, מוודא כי לקחתי הכל, והולך
אחריה.
אנחנו יוצאים מהמלון ברגל והולכים ברחובות העיר, היא מובילה
ואני אחריה. היא עוצרת ליד מכולת קטנה שפתוחה עשרים-וארבע שעות
ואומרת לי לחכות רגע בחוץ. היא נכנסת ויוצאת אחרי חמש דקות עם
שני בקבוקי בירה ובקבוק וודקה אחד. היא נותנת לי את השקית עם
הבקבוקים להחזיק ביד אחת ולוקחת את ידי השנייה ומובילה אותי
לפארק חשוך ומרוחק. מעולה, אני חושב לעצמי, היא עשתה כבר את
רוב העבודה בשבילי.
אנחנו מתיישבים על הדשא ומתחילים לשתות לאט.
"אי אם מריה, אי פורגאט טו טאל יו." היא אומרת.
"אי אם אלון." אני עונה.
"יו אר פרום יזראל?"
"האו דיד יו נו?"
"א גאס... יו ג'סט לוק לייק ואן."
"לייק ואט?" הנחתי את המלכודת.
"לייק א הארד וורקר. לייק סאם ואן דט סאפרד פור ואט אי האז.
לייק א גוד מן. אן הונסט מן."
"או.." תשובתה בלבלה אותי לזמן קצר.
"סו דיס יז ואט יו טינק אבאוט אס יזראליס?" שאלתי בסוף.
"אמממ.. יס."
"אנד וואט דו יו טינק אבאוט ג'וז?"
היא עונה בעליזות סתומה, בלי לחשוב: "ג'וז? אי לייק ג'וז!
אספאשאלי אפל פליבורד."
"נו, אי..." אני מתחיל למלמל אבל היא כבר עסוקה בלנסות לפתוח
את בקבוק הוודקה.
הבירה שלה עוד הייתה חצי מלאה והיא השאירה אותה פתוחה לידי.
היא כל-כך מרוכזת בלפתוח את הבקבוק ההוא שהיא לא שמה לב אלי
בכלל. אני מוציא את הבקבוקון מהכיס ומקרב אותו לבקבוק שלה.
רק כמה טיפות מפרידות ביני לבין השלמת נקמתי המיוחלת.
אני מביט ארוכות בעיניה הכחולות והגדולות, בשיערה הבלונדיני
החלק ובשורשים השחורים בתחילתו שמנסים להסתתר ללא הועיל.
מוזר, לא שמתי לב אליהם קודם.
אני סוגר את הבקבוקון ומחזיר אותו לכיס.
היא מרימה אלי את מבטה ומסתכלת עמוק לתוכי.
משהו שהיא רואה שם מבהיל אותה והיא ממהרת לשלוח יד וללטף את
פניי.
אני מצמיד את ראשי לכתפה ולא מפסיק לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם מכירים את
הבלופים האלה
שיש כשהחרא פוגע
במים ?

אין לי את זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/7/11 19:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נופך בן-אור

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה