,שברי זכוכית צבעוניים, שהייתי מוצא בילדותי, הייתי ממיין לפי
גודלם ואיכותם: אלה בעלי הפאות המרובות, שבהן הבהיקה השמש
לסנוור, היו מונחים בצנצנת הגדולה המיוחדת, זו עם עיטורי
הפרפרים הצבעוניים שקישטו את דפנותיה הסגלגלות. את שברי
הזכוכית המיוחדים פחות, שמרתי בקופסת פח חלודה במקצת, שפני
הרזות עם פיאות הלחיים שמוסטות מאחרי אזניי, היו משתקפות בה
מעוותות. מראות לא היו בביתנו והפחית שימשה לי כתחליף. מה
שחשוב הוא פנים האדם, לבבו ואמונתו, היה אבי חוזר ומשנן לי.
דומה שמלבדי לא הוטרד איש מחזותו ופעמים רבות מצאתי את עצמי
מתעורר מחלום בהקיץ, מביט בעיניים הגדולות, שלטשו אלי מבט
מופתע בחזרה.
ללמוד לא ממש אהבתי ומורי הקפדנים  אהבו אותי עוד פחות. את
מרבית זמני העברתי באיסוף ומיון פרפרים צבעוניים שהייתי לוכד,
חיפושיות משה רבינו, שהיו מכלות את ימיהן בקופסאות גפרורים,
פרחים שהייתי מייבש בין שני דפים ומשטח מתחת למזרון, אבנים
מיוחדות, חלוקי נחל ועוד. כל דבר היה מאורגן לפי נושאים,
בקופסאות קטנות, בינוניות וגדולות, מסודרות בערמות לפי גובהם
וצבעם המשתנה. בשנים מאוחרות יותר אף התגאתי באוסף בולים עצום,
שהתפרש על פני שלשה אלבומים עבי כרס. אוסף זה עדיין איתי ומדי
פעם, אם כי לעיתים נדירות, אני מוסיף בול כזה או אחר.
מאז בגרותי, ואף היום, אני נוהג למיין בראשי אנשים לפי קבוצות
השתייכות דמיוניות. בתחילה היו אלה אנשים מהמעגל הקרוב, משפחה
או חברי לכיתה ומאוחר יותר התרחב המעגל גם לאנשים שרק את
פרצופם אני מכיר. למשל האנשים שמתאמנים איתי בחדר הכושר,
סיווגתי לשלשה טיפוסים: אלה שקמים מהמיטה ויוצאים מהבית בבגדים
בהם שכבו לישון; אלה שמשקיעים יותר ומנסים להתאים בין פרטי
הלבוש ולעולם לא שוכחים להשתמש בדאודורנט... והקבוצה שלי,
הפריקים לספורט, אלה שכל פריט בלבושם נבחר בקפידה, נדיף זיעה
ונראה עליהם כמו מיליון דולר. דומיניק פול נראתה כמו מיליון
דולר. לי היו כאלה בחשבון הבנק.
כוורת רוחשת של משקימי קום. רצים על המסילות, רוכבים על
אופנים, מזיעים על מכשירי הסקי, הודפים משקולות, מכווצים בטנים
ועכוזים ובודקים במראות הרבות שמקיפות אותנו, כל קמט וקפל קטן,
שמרחיק מאיתנו את הנעורים הנכספים, שלובשים ופושטים צורה בדמות
נערות עשרה גבוהות, חלקות פנים ומעוצבות ירכיים או דוגמנים
חטובי שרירים, שמחייכים חיוך ניצחון אליך, המשתוקק  ולו אך
במעט, להראות אלמותי כמותם. אני נושם ונושף, חורק שיניים
וממשיך.
אימון-ג'אקוזי-סאונה-מקלחת-גילוח-חליפה ועניבה (אפילו
בקיץ)-קפוצינו כפול עם חלב דל שומן וחטיף בריאות של תשעים ותשע
קלוריות לדרך. במשרד אני שותה קפה נוסף בלווית שני אגוזי מלך
או פקאן. אני מקפיד להתאמן שלושה בקרים בשבוע, שעה וחצי בכל
פעם, אותם ימים ואותן שעות, לפני תחילת יום העבודה והנסיעה
למגדלי עזריאלי, שם גם נמצא משרדי, משקיף מהקומה העשרים וארבע
אל הדופק הפועם של תל-אביב. בימים צלולים אני אף יכול לראות
בבהירות מדהימה את הים.
דומיניק שלי מחליפה מקומות עבודה סדרתית. רק בחמש השנים
האחרונות, הדריכה בשלושה מכוני ספורט שונים. בעוד אני משקיע את
מרצי בפתיחת משרד משגשג משלי ובהעסקת שלושה עורכי דין זוטרים
ושני מתמחים, עבדה היא בשני מקומות במקביל, השתכרה מעט וחיפשה
עבודה נוספת כמדריכת כושר אישית. כך גם בעצם הכרנו. כשהרגשתי
שכרס גיל הארבעים שלי מקבלת חיים משל עצמה, נתקלתי במודעה
שפירסמה בעיתון ומצאתי אותה.
לדומיניק יש בן ובת מנישואים קודמים, שהסתיימו טרם עלותה לארץ.
לי אין ילדים ומעולם לא חשתי צורך בכאלה, דבר שגרם לזוגתי
הראשונה, רונה, לטרוק לבסוף את הדלת אחריה, לפני שש שנים
ולנסוע לפריס ללמוד אומנות חזותית. עמליה, איתה חייתי עד לא
מכבר, מחתה את דמעותי. בשנה האחרונה לחיינו המשותפים גילתה
עמליה, את זהותה המינית מחדש ועברה להתגורר עם נטע,
קופירייטרית צעירה, אותה הכירה בסדנת דרמה בה השתתפה. עמליה
אהבה להשתתף בסדנאות ונטע אהבה אותה. ואז נכנסה דומיניק לחיי.
אני משקיע את המיטב שבי לפני כל פגישה; אני יודע שהיא אוהבת
ריחות גוף טובים ומדפי האפטרשיבים והקרמים שלי, המסודרים לפי
גודל הבקבוק והצבע, עמוסים בהתאם. אני יודע שהיא אוהבת, בנוסף
לשזפון גופי ותספורתי קצוצת השיער, ששיבה התגנבה  לקצוותיו, גם
את הפינוקים שאני מרעיף עליה. בגופה האתלטי והגמיש, בשערה
הערמוני השופע ובפניה המנוקדות בנמשים קטנטנים והמתמלאות בחיוך
למראי, מצליחה דומיניק להרטיט בי רגשות, שחשבתי ששכחתי.
בנה הצעיר התגייס לצבא לא מכבר וביתה הבכורה עדיין מחפשת את
עצמה בין הרי ההימלאיה למאצו פיצ'ו שבפרו. כך שרצה הגורל ויש
לי אותה כולה לעצמי. אני מבקש שתעבור לגור איתי, אך היא מסרבת
ואני באגו פגוע נכנע לתנאיה, חושק בה מכושף נואשות,  מוכן למלא
כל שתבקש.
אני חושב שהכל החל בשיעור השלישי או הרביעי. דומיניק נצמדה אלי
מדגימה מתיחת זרועות כלפי מעלה. עמדתי בגבי אליה מביט בנו
במראה שלפני. פניה מוסתרות מאחורי עורפי אני נושם את ריח זיעתה
מהול בריח קלוש אחר, שהציף בי באחת זכרונות ילדות מעומעמים.
שפתיה לוחשות באוזני "תתמתח בשבילי רק עוד טיפה ותוכל להרגיש
בהבדל". אני מרחיק את זרועותי אל התקרה, עורה כה רך למגעי,
זוקף את ראשי ומביט מעלה. גופינו משתקפים אלי בחזרה במהופך,
במראה שמחפה את התקרה כולה. אני רוצה שתחושת הנעימות האינטימית
הזו לא תגמר, אני לא מעיז לזוז או לנשום. נאחז בכחול העמוק של
עיניה, שמביטות אלי בחזרה, צוחקות, מזמינות. דומות כל כך לכחול
רחוק שאני זוכר והכל נעלם מסביב; ואני שמתאמץ להחזיק את גופי
ישר, מרגיש נשאב אל מציאות אחרת, קולה מהדהד באוזני "רק עוד
טיפה, רק עוד טיפה".
אמא שלי עורכת את השולחן לשבת. אבא עדיין לא חזר מבית הכנסת.
אחותי הקטנה ואני עוזרים לצידה, מעמיסים צלחות וקערות למרק,
סכו"ם ומפיות וסלסילה גדולה לחלה שנאפתה לא מכבר וריחה נישא
טרי, חמים ומשכר בכל הבית, מבשר על תענוגות הסעודה הממשמשת
ובאה. בטני משמיעה אותות מצוקה. אני רעב. תמיד אני רעב. בשל
רעבוני הגדול  לקחה אותי פעם אמא לרב ד"ר כהן שיבדוק אם אין
בי, רחמנא ליצלן, איזו מחלה כמו צליאק או חיידק קטלני אחר,
שעלולים לשבש עלי את דעתי.
הרב ד"ר כהן בדק את זרועותי הכמושות, טפח בפטיש על פירקי ברכי,
מדד את אורכי, שקל את משקלי, סובב והפך ולבסוף נאנח והפטיר
ש"אין כל בעיה עם התכשיט, הוא פשוט גדל". אמא, שנרגעה מעט,
החליטה להניחני לנפשי ואני נותרתי רעב, מוכן ומזומן לאכול  בכל
שעה שהיא ולעולם איני ממש שבע.
אבא חזר, נטל את ידיו, התיישב אל השולחן והחל לברך. שפתי
הצטרפו לברכות, אך ליבי היה הרחק מהן. בן מצווה הייתי ובד בבד
עם התקדמות ההכנות לקראת הטקס החשוב, חשתי כיצד אני מתרחק
מכוונת המילים ועצם שינונן הפך עלי לטורח. כל אותם ימים הייתי
עסוק בתחושות המוזרות שמילאו אותי ובתהיה לפשר הסדין הרטוב,
שמיהרתי לנגב היטב, עם הקיצי לעת בוקר, עטוף תחושה מנומנמת
מופלאה של פורקן. בבקרים הייתי מתקשה להתנתק ממיטתי, מנסה
להאריך את חדוות הרגע, נאבק באמי שתולשת אותי ממנעמי גופי,
שנתגלו לי מתחת לשמיכה.
בסביבה בה גדלנו, לבשו בנות האולפנה בגדים ארוכי שרוולים
ועטויי גרביונים, שכיסו כל טפח וכל טפחיים. בהן לא מצאתי נחמה.
חוברת  ובה תמונות  של בחורות שופעות שיער ושדיים, אותה קיבלתי
בהשאלה מנועם חברי והוא עצמו קיבלה בירושה מאחיו הגדול, העסיקה
את מחשבותי. היינו יושבים ספונים בחדרו משך שעות, מביטים
בתמונות והופכים בדפים הממורטטים שוב ושוב, כאילו עצם הפעולה
יעיר את מושאי תשוקתנו לתחיה, או לפחות יעניק מרגוע כלשהו
לנפשנו ובעיקר לגופנו המעונים.
החלוקה בסוד העונג שבחטא, קרבה את נועם ואותי זה לזה והגנה
עלינו, כמו גם בודדה במידה מסויימת, מחברינו לישיבה. הוא זה
שהציע להוריד את הכיפה, שעיטרה את ראשנו, בזמן שאנחנו סוקרים
בעיון את החוברת הנכספת, שכן קדושה ותועבה, לא אמורים לבוא זה
בצד זה, היה מנמק. ואני, באותה הקלות בה התפתתי לחוברת, מיהרתי
להסיר את הכיפה. הסרת הכיפה הפכה במהלך הימים לפעולה של מה בכך
עד שלעיתים הייתי שוכח להחזירה לראשי ורק במזל לא נתפסתי
בקלקלתי.
בהיותנו בני שש עשרה והזרמים שמפכים בגופנו איימו לשבש עלינו
את דעתנו, החלטנו לעשות מעשה. הרחק משכונתנו הצנועה בירושלים,
תל-אביב היתה התשובה. רק עצם שם עיר החטאים המופקרת, היה בכוחו
לעורר בנו את זיקפתנו, בראותנו בעיני רוחנו נשים חשופות
שרוולים, נשים במכנסונים קצרים ובחצאיות ללא גרביונים ואף,
שומו שמים, נשים בבגדי ים, מבליטות טבור וחלקות רגליים. כן,
תל-אביב היתה פסגת האושר לגבינו, רחוקה, קסומה, נחשקה  ונכספת.

המזל שיחק לנו, כשאימו של נועם כרעה ללדת וכדי להקל עליה את
נטל הימים, הוחלט לשלחו לתקופה של שנתיים לבן דודה, בן גילנו
עילוי בתורה, שלמד בישיבה בבני-ברק. כך יוכל נועם, שהיה רחוק
מלהיות עילוי, להפיק תועלת רבה מהשהות במחיצתו, בחינת משנה
מקום משנה מזל. היא אף השכילה לשכנע את הורי, שאצטרף אליו וכך
אפיק אף אני תועלת מדודן זה. הורינו כבשו בקושי את פליאתם
למראה התלהבותנו מהרעיון ובסברם כי בניהם אכן מעוניינים להעמיק
את השכלתם, ארזו אימותנו בשמחה את תיקנו, העלו אותנו אל
האוטובוס המאסף, בבוקרו של יום שישי סגרירי ואנו הרגשנו קרובים
מאי פעם להגשמת חלומנו.
לעילויים בתורה לא הפכנו, אבל למופקרים בתורה כן. תל-אביב,
שאליה הצלחנו לחמוק באישוני הלילות, פקחה עינינו לעולם הגדול
שבחוץ. הקולות, הריחות, הצבעים, הטעמים ויותר מכל מראם של
נערים ונערות בגילנו, ההולכים חבוקים בגלוי, הדירו שינה
מעינינו. אלה החיים שקסמו לנו וזו המציאות החדשה שאליה ביקשנו
לחבור. שנתיים ארוכות ומענות חיינו בשקר עם עצמנו, בחברת הדודן
ומשפחתו. לבושים בגדי ישיבה, מתפללים אותן תפילות  ונפשנו
מצוייה הרחק. בהגיעונו לפרקנו והלחץ הסביבתי לשידוך הולם, הפך
למציאות יומינו, החלטנו שהגיע הזמן לחשוף את מהותנו החדשה.
הורדה מוחלטת של הכיפות, היתה ביטוי חיצוני מוחלט לשינוי שחל
בנו, לא כל שכן החלטתנו להתגייס לצבא. הקרע הסופי מחייה
הסגפנים של הדת יצר חיץ קשה לגישור בינינו לבין משפחתנו
והקהילה כמו הקיאה אותנו, המשוקצים, מתוכה. לימים חודש הקשר
ביני לבין הורי, אך עבור נועם היה זה מאוחר מדי.
תל-אביב, שם חלקתי דירה בפאתיה הדרומיים, עם שני שותפים, קיבלה
אותי מפויחת וחמה. שלהי אוגוסט בדירה הקטנטנה ללא המזגן, לא
הקלו עימי. גם לא העובדה שנאלצתי לטפס ארבע קומות וללא מעלית.
כסף היה במשורה והטיפים שקיבלתי כמלצר ומענק השחרור שחסכתי,
בקושי כיסו את הוצאות לימודי. אבל אני למדתי. קיבלתי מילגה
ולמדתי היטב. גם בשביל נועם וגם בשבילי.  
אני לוקח איתי את נועם לכל מקום, כמו חטוטרת בלתי נראית  אך
מורגשת היטב. גופו המרוטש  אחוז בזרועותי ודמעותי מכסות את מה
שנשאר מפניו היפות. זקן בן יומו עדיין מעטרן ואני מחבק וממאן
להפרד ממי שהיה לי משפחה וחבר. גם היום בלילות טרופי שינה, אני
מנסה להזכר בכחול עיניו דמויות השקד, בחיוכו, בשערו הבהיר, אבל
הזכרון מתעתע בי וממאן. אני קורא בשמו ונבעת, כשאיני מצליח
למחות את כתמי הדם הניגר, שנדבק וצורב את עורי.
זרועותיה של דומיניק צמודות לשלי. אני עוצם את עיני ומתמתח,
חמימות מבלבלת עוטפת את אברי, ריחה מערער מעט את שיווי משקלי,
אני מרגיש את איך אחיזתה בי מתהדקת. "אתה בסדר?" היא לוחשת,
פניה מציצות מעבר לכתפי, לוכדות את עיני במראה שמולנו. אני
מביט בה ורואה מעבר לכתפה את פניו המחייכות המאשרות של נועם.
"כן" אני לוחש ומצליב את יריכי הרטובות זו לזו.