שעת ערב מאוחרת, אין אדם ברחוב..
יושב בתחנה הישנה, חושב וחושב
לא מפסיק לחשוב לרגע...
הצמרמורות לא מפסיקות...
הרעידות חולפות ובאות
מה לא בסדר...
עלה מהעץ נופל, נוחת ליד רגלי
כלב נובח... עליי... אני קורא לו
אומר לו בוא, בא ללטף אותו
והוא בורח ממני אך ממשיך לנבוח
חושב מה עשיתי לא בסדר
הוא פשוט אולי לא מכיר אותי
אני בא אליו מתכופף,
הוא חושש, כבר כמעט כל גופי על רצפה נכנע בפניו שיבוא
אך הוא סרב... ברח לעבר המדרכה ממול
מוותר... נכנע... חוזר לתחנה...
זו לא השלכת אז מדוע העלה נפל
למה הוא לא מחכה לזמנו?!
חושב מה נעשה לא בסדר...
כל דבר בעיתו, למה הוא ממהר ליפול?
לא מצליח להבין מה קורה...
אין טעם לנסות להשיב אותו לבעליו...,לענפו...
מוותר... לא עושה כלום... חושב עוד פעם
חושב מה לא עשיתי בסדר
לא מוצא כלום...
מנסה להבין מה קורה
מה קרה ולא קולט...
השעות חולפות, אני עודני בתחנה יושב על הספסל...
קם הולך כמה צעדים, רגליי כבדות
הולך לאט, הדרך לביתי נראית ארוכה...
דרך שנעשתה, בכל הפעמים שהיו, בקצביות ומהירות.,
נעשית עכשיו באיטיות רבה...
מנסה להבין מה קרה, ולא מצליח...
יושבים בגן מדברים על החיים...
"יש לי שאלה"
"שאל"
"את עוד מרגישה כלפיי משהו?"
"על זה רציתי לדבר איתך."
אני מתחיל להזיע בכל הגוף...
רעידות, וצמרמורות עוברות בכל גופי...
כמעט ואיני משתלט על הדמעות שיוצאות בפרץ החוצה..
"אני חושבת שכדאי ש..."
ממשיך לנסות להבין אבל לא מצליח
מה עשיתי לא בסדר???
אחרי כמה צעדים... נופל לספסל
לא יכול עוד לעמוד...
נשכב עליו...
עוצם עיניים...
כמעט נרדם..
"תעשי מה שאת חושבת לנכון...
אני רוצה שתעשי מה שטוב בשבילך..."
"אני לא בטוחה בקשר במאה אחוז.."
"אני מבין..."
"אני לא רוצה לעשות משהו שאני לא בטוחה בו במאה אחוז..."
"למה אתה שותק, תגיד משהו..."
"אין לי מה להגיד..."
אנשים עוברים לידי...
רואים אדם שוכב על ספסל...
"בטח הוא מסומם או שתוי", ממלמלים להם...
חלקם אף עוברים למדרכה ממול
חושב... לעזאזל מה עשיתי לא בסדר...
מה קרה?,מה הולך כאן...?
"אמרתי את מה שיש לי להגיד..."
"מה?"
"שאני אכבד כל החלטה..."
הצמרמורות מתגברות...
"את בטוחה בזה? "
"כן..."
נזכר בהודעות
שהיא החזירה לי...
איך לא הבנתי את זה
מתעצבן... כמעט שובר את הספסל..
כולו מאובק... ממש כמו ספר ישן
בדומה לזיכרון...
שש בבוקר כבר מאוחר
מתפתה לשלוח הודעה
"אני רוצה לדעת שזו לא הייתה השתייה,
שזה היה אמיתי... אני אוהב אותך..."
מנסה לישון... לא מצליח
היא עוד לא ענתה לי...
מוותר על השינה...
לאחר כמה שעות התשובה חוזרת
"זה ממש לא הייתה השתייה, זה היה אמיתי לגמריי...
איך אתה יכול לאהוב אותי בדיוק???"
בעוד רגע עיני נשטפות מול עיניה
"זאת אמא שלי, שנייה, אני עונה לה"
מזל, בדיוק בזמן, מהר להסתכל הצידה ולנגב את הפנים שהיא לא
תראה...
"את בטוחה ב-100%?! (היא מהנהנת על הראש) טוב.. בסדר"
הצמרמורות מרעידות את גופי... לא שולט בעצבי
"תאמר משהו..."
"אני מצטער אבל אין לי מה"
כעבור מספר דק' יש רעש לא ברור
"כן אמא?" ,"עוד עשר דק'..."
פותח את העיניים
רואה מכוניות עוברות...
זזות... בכביש...
חתולים רודפים אחד אחרי השני...
הכלב חוזר וממשיך לנבוח.. כמו מקודם...
כאילו גם הוא תקוע כמוני
לא יודע מה לעשות... המכנסיים מתמלאות אבק מהספסל
"לא יודע... אחרת הייתי מצליח להירדם בלי התשובה שלך.... לא
חושבת?"
"טוב, אם אתה ואמר..."
"את לא מבינה איך אני מתרגש ממך כמו ילד עם צעצוע חדש"
"חחחח טוב, אני מסמיקה פה"
"אתה יודע שאתה חמוד..."
"אגב, מצטער על הנשיקה... פשוט הייתי גמור מעייפות... אז לא
היה לי כל-כך כח וסבלנות"
"חחחחחח זה בסדר גם לי..."
"ולמה הפסקת באמצע???"
"חחחח אני אוהבת לעשות את זה..."
"חחח טוב סבבה..." "ניפגש היום?"
"כן בטח נדבר..."
אנחנו קמים מהשולחן... יוצאים מהגן...
בדרך מדברים על דברים שטותיים
ובין לבין, בשתיקות המביכות... עוברות בי הצמרמורות
השתיקות מעולם לא היו רבות כ"כ
הדרך לביתה אינה נראתה קצרה במיוחד כפי שהיא באמת...
אוסף אותה מביתה...
איזה ריגוש... נפגשים עם חברים...
"בוא נשב לאכול פה"
" בא לך לשבת פה?"
"אממ כן..."
"יאללה סבבה אחי..."
הספסל שהיה שטוף באבק
ובזבל שמסביב... לא מזמן היה נקי ומסודר
אך כרגע הוא גם לא יציב, הוא מתנדנד
"דיי אני עייפה בוא נשב... על הספסל הזה, אני שונאת ללכת
הרבה..."
"בואי הבית שלך זה פה קרוב, כבר חמש בבוקר..."
"שנייה אני גם צריכה לקשור את הנעליים..."
"אין בעיה"
"יאללה נמשיך..."
"יאללה ביי אחי"
"ביי גבר"
בדרך הביתה, שואל אותה
"תגידי, אז על הספסל... רצית שאנשק אותך?"
"חחח אממ לא, אבל חשבתי שזה יהיה נחמד לקשור את הנעל ואחרי זה
נתנשק..."
"חחחח סבבה..."
הגענו לביתה... הכניסה לבניין מולנו
נתקעים שם למשך מספר שעות בודות
אך נהנים כל רגע...
כל כך כיף איתה כאן...
"לילה טוב שחר"
"עוד פעם באמצע? חחחח", 'טוב נו יאללה בסדר...' ממלמל לעצמי
"לילה טוב מתוקה"
הספסל התנדנד מעצמו
מחפש איפה לשים את הידיים כדי שיהיה יותר נח
לא מוצא...
חוזר למצב ממקודם...
שוב נעצמות עיניי שלא בשליטתי
מגיעים לביתה..
אין כאן יותר מקום לאהבה,
רק חיבוק אחרון...
המקום שעד עכשיו נראה קסום
הפך בין רגע למלכודת
"כן, אפשר להמשיך..."
"יופי... "
פעם ראשונה אני רואה את מקום מגוריה
מחבק אותה, כאילו הייתה שלי מאז ומעולם...
מנשק אותה... כאילו היה ברור מאליו...
היינו עייפים שנינו
היא הפסיקה באמצע
"לילה טוב שחר"
"לילה טוב, איזו כלבה את חחחחח"
היא חייכה הייתה מאושרת...
"את בטוחה שנפרדים?"
"בטוחה..."
חיבקתי אותה למספר שניות,
נישקתיה על הלחי...
"לילה טוב..."
"לילה טוב שחר..."
מתחיל ללכת לכיוון הבית...
מנגב את עיניי... עיני נעצמות
ההליכה איטית ואינה יציבה...
מחפש מקום לשבת...
השעה כבר מאוחרת, הרחוב שקט..
'הנה יש פה תחנה...' יושב
חושב וחושב..
לא מפסיק לחשוב לרגע...
הצמרמורות לא מפסיקות...
הרעידות חולפות ובאות
מה לא בסדר...
נזכר במה שהיא אמרה בגן
"זה לא אתה , זה אני,זה נשמע קיצ'י ,אבל זו האמת
זה קרה מהר מידי, גם מבחינתנו וגם מבחינת הקשר הקודם שלי
כנראה אני עוד שקועה בקשר הזה למרות שחשבתי שכבר לא...
אני מצטערת אבל אני לא מרגישה דבר כלפיך"
"תגיד משהו...."
"אין לי מה להגיד...אמרתי את מה שיש לי להגיד..."
"זאת אמא שלי, שנייה, אני עונה לה"
קם מהספסל מתחיל ללכת הביתה...
יושב על ספסל אחר... חדש שאינני ישבתי עליו בחיי...
עולה לי השיר על שמה
אפילו חיות אין ברחוב...
הולך לקיוסק קונה טילון כפיצוי...
כמו ילד, שהוריו אינו קיימו את הבטחותיהם
ועושים זאת כאות התחנפות לילד כדי שישתוק ולא יבכה...
חוזר הביתה... שומע שירי פרידה שקטים
וביניהם השיר הקרוי על שמה...
ורואה עד כמה נכון הוא...
תוך כדי השיר נזכר בתמונתה כשנכנסת לביתה מחייכת ומאושרת
אחרי שכבר המוזיקה הפסיקה לנגן
אני נמצא בשעות הקטנות של הלילה
כותב את סיפור האהבה הזה
כי לא משנה כמה זמן יחלוף
לא אשכח אותה, את כל הזמן שהיינו ביחד
ועדיין אחרי הכל, חושב - מה עשיתי לא בסדר
ומה נעשה לא בסדר... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.