לפעמים אני רואה את העולם כמו במשחק כסאות- מיליוני אנשים
מתרוצצים ממקום למקום, תרים בין ערים, מדינות, ארצות ויבשות,
בחיפוש אחר בן הזוג המושלם.
כל עוד הם רצים המוזיקה מתנגנת, מוזיקת היום יום המכתיבה את
חייהם: נשיפות חליל הבוקר ההולכות ונמרצות ככל שהזמן דוחק לצאת
מן הבית אל העבודה, צלילי כינורות המתחים המתארכים ונמשכים ככל
שהיום מתקדם ומתפתח, קולות התופים המרעימים ומשתוללים עם כל
מטלה או הפתעה לא נעימה הנוחתת ברגע, תרועות חצוצרות רועמות
המבשרות את בוא הסוף ואולי איזה טרומבון המציין את העייפות
וכובד הראש בו אנו שרויים בעודנו עושים את דרכנו אל ביתנו.
והנה לפתע המנגינה משתנה, נעימה, עדינה כבתחילתה. הנה היום
נגמר ואפשר למצוא קצת שלווה. משעינים את הראש לאחור, לוקחים
איזו נשימה, אולי אפילו כמה דקות לסיכום היום שהיה.
אך הכל זמני כמובן, ובמהרה חוזרים הצלילים- החלילים, הכינורות,
התופים והחצוצרות ואותו טרומבון עייף שכבר כבד מכדי להשמיע את
צליליו העבים כל כך. הטירוף נמשך וכולם מתרוצצים להם סביב,
חגים במעגלים בשגרת היום יום, מן הבית, לעבודה, ללימודים
וחזרה, המוזיקה נמשכת והקצב רק גובר, מין היסטריה מתמשכת שאי
אפשר לעצור.
כולם משתוללים במין אנארכיה מתואמת, כמו אלפי ילדים בגן שכבר
מזמן שכחו שמשחקים במשחק הכסאות ועברו לשחק תופסת. מתרוצצים
לכל כיוון, רודפים אחרי חלומות וכסף, מנסים לעמוד בקצב של מי
שרץ לפניהם ואולי אפילו קצת לעקוף. לרגע המטרה פשוט נעלמת
וכולם שוכחים למה בעצם הם כאן.

לפתע זה קורה, המוזיקה נעצרת, ואם מביטים מסביב רואים שכולם
מסודרים בזוגות. אנשים מחויכים עם מבטים תלויים, ניצבים אחד
מול השני, פנים מול פנים. לרגע נשכחים להם כל התווים,
החצוצרות, התופים, כולם דוממים, ורק אי שם רחוק באופק נשמע
איזה פיקולו עדין, שברירי, גלמוד, מלטף את החושים. עבורם הוא
נעים, צליל של אוהבים, אך עבור מישהו שם בקהל הוא קול הלבבות
השבורים. כי כמו בכל משחק כיסאות, גם כאן תמיד ישאר האחד הבודד
שלא הספיק למצוא את הכסא עליו ישב, שבן הזוג שלו פשוט לא קיים
או פשוט לא הופיע וגרם לו להרגיש כאילו הוצא אל מחוץ למשחק.
בעודו ניצב שם בקהל בלב שבור של ילד, עם הבעה כנה של צורך
באהבה, הפיקולו מתנגן שם בשבילו, מזכיר שאולי היום עוד יבוא,
שבאופן כללי המנגינה עוד נמשכת, גם אם נראה שמסביב הכל שקט.
כולם מסביב עיוורים מכדי להבחין, מאושרים באהבתם כך שאינם
מודעים לקיום הצער, והוא רק יכול לעמוד שם ביניהם ולהביט כיצד
הוא נותר מאחור בעודם צועדים לאור האהבה.
אך אי שם באופק עוד ניצבת הילדה ששומעת את הפיקולו הזה בכל
ההמולה, ממש כמו שבעברו השני של האופק ניצב אותו הילד שאת
הפיקולו הזה כבר נואש מלשמוע. ובמרוצת השנים, דרך כל
ההתרוצצויות, התופים והחצוצרות, עוד יגיע היום שמבטיהם יפגשו,
לרגע הם ינשמו, דרכיהם יצטלבו ומנגינות הפיקולו יתאחדו לאותם
צלילי אהבה אותם כולם שומעים בהפסק המנגינה.