ה' זאת אות שקשה להגיד. זה כאילו לא אמור להיות קשה, כי זה
בעצם כמו לנשוף החוצה דרך הפה. כמו שעושים כשקר ורוצים לראות
את הבל הפה באוויר. זה כאילו לא אמור להיות קשה, אבל זה קשה.
כשנושפים את האוויר החוצה מתקבל הצליל הה, הא קמוצה. את זה
אפשר לעשות בלי יותר מדי בעיות, גם הו די עובד ככה. אבל אם
רוצים להגות הא בניקוד אחר, צרה ובמיוחד חיריק, יש איזה היצרות
שצריכה לקרות בגרון, ואז האוויר לא יכול לצאת החוצה בחופשיות,
ואפשר פתאום להיחנק, להיתקע עם האוויר בפנים, או גרוע מזה,
באמצע הדרך בין הפנים לחוץ.

אנחנו יושבים על ספסל בשדרה. הסתיו כבר מזמן היה צריך להיגמר,
אבל הוא מתארך השנה מעבר לרגיל. אני אוהב את המילה הזאת. סתיו.
כל כך נעימה ורגועה וקלה להגייה. סתיו.
היא לובשת גופיה שחורה וקר לה. אני רואה שהעור שלה סומר
בנקודות קטנות, השערות הבהירות על גב האמה שלה נזקפות. אבל היא
לא אומרת כלום. גם אני לא. אנחנו שותקים. אני רוצה להציע לה את
הצעיף שלי, אבל בצעיף יש צ'.

בשביל להגיד צ' צריך להצמיד את הלשון לשיניים העליונות
הקדמיות, וללחוץ אותה אליהן קצת, ותוך כדי זה להוציא אוויר
בנשיפה דקה. זאת תנועה מאוד מסוימת עם הלשון, שדי דומה לתנועה
שעושים כשרוצים להגיד סמך או תו, רק שהלחץ על השיניים העליונות
יותר חזק ב-צ'.    

אנחנו שותקים. שני גברים מחובקים עוברים על פני הספסל שלנו,
ואחר כך בחורה עם כלב. אני רואה שהיא עצובה. אני רוצה להצחיק
אותה, אבל לא משנה כמה אני מתאמץ, אני לא מצליח להגיד לה כלום.


"להתאמץ" זו מילה שממש קשה להגיד. גם בגלל ה-ה' עם החיריק
בהתחלה, וגם בגלל שאני יודע שבסוף יהיה צ'. כשאני אומר את ה"ה"
של המילה אני כבר חושב על איך אני אצטרך תיכף להגיד את הצדי של
הסוף, והלשון מתבלבלת לי, ואני צריך לחזור על  ה"ה" כמה פעמים
עד שאני מצליח לסנכרן בין התנועות.

קבצן ניגש אל הספסל שלנו. הוא עומד מולנו, ומסתכל, ומתחיל
לדבר. הוא מדבר הרבה זמן רצוף. אולי שתי דקות, אולי יותר. זה
נשמע מעט, שתי דקות. מה זה שתי דקות? אבל כשמדברים רצוף, שתי
דקות זה המון זמן. המון צ' ו-ה' ותנועות לשון והוצאות אוויר
מתקבצות להן במונולוגים של שתי דקות. אפשר להיתקע מאה פעם בשתי
דקות, או להיחנק, או להגיד משהו טיפשי.
אבל הקבצן הזה לא נתקע ולא נחנק. הוא ניצב מול הספסל שלנו,
מסתכל עלינו מלמעלה, ומדבר. הוא מדבר ומדבר, ואין לי מושג מה
הוא אומר. אני יודע שהוא מדבר עברית, אבל אני לא מבין כלום.
המילים שלו נשמעות כמו עיסה של הברות, עיצורים ותנועות. הכול
יוצא לו בערבוביה מהפה, ואי אפשר להבין שום דבר.
היא מסתכלת עליו ומקשיבה לו בריכוז. אני לא יודע אם היא מבינה
מה הוא אומר או רק עושה את עצמה, אבל כשהקבצן משתתק, היא פותחת
את הארנק שלה ומוציאה מטבע. היא מושיטה את המטבע לקבצן. הקבצן
תופס לה את היד, לוקח את המטבע, ואז מתכופף לעברה ומנשק את גב
היד שלה. הוא מנשק את היד שלה נשיקה ארוכה בעדינות רבה, כמו
מישהו שמנשק פרפר. הוא רכון על כף היד שלה זמן מה, השפתיים
מוצמדות אליה בעדינות, הגב שלו כמעט בזווית של תשעים מעלות,
והעיניים שלו עצומות. אז הוא מרים את הראש ומסתכל אליה, והיא
מחייכת אליו חיוך גדול, שמרחיב לה את הפה ומצמצם לה את העיניים
לשני סדקים. הם נראים כל כך שקועים אחד בשני, כאילו הם באיזה
סיפור פרטי, רק שלהם, שאני לא מבין. הקבצן מתיישר, פותח את הפה
שלו ופולט עוד בליל של הברות. היא ממשיכה לחייך. הוא מסתובב
והולך מאיתנו, לכיוון דרום, יד ימין שלו עדיין מאוגרפת סביב
המטבע שלה.

"אוהב" זאת מילה שקשה להגיד. ב-א' יש עצירה של האוויר שמוציאים
דרך הפה, וב-ה' יש דווקא שחרור שלו. וזה ה' עם צרה, שזה יותר
מסובך. "אהבתי", בעבר, אני יכול להגיד בקלות. הגרון נשאר פתוח
כל הזמן. האוויר יכול לצאת בחופשיות. אבל בזמן הווה זה הרבה
יותר קשה. לפעמים אני מתאמן על זה בשקט, בלי להוציא קול, רק עם
השפתיים. אבל בסוף אני תמיד שותק.